סעדת הסן מנטו (1955-1912) – נחשב כיום גדול מחברי הסיפורים הקצרים באוּרדוּ. לפני חלוקתה של הודו התגורר מנטו בבומביי והתפרסם בכתיבת סיפורים קצרים, תסכיתי רדיו ותסריטי קולנוע. אחרי חלוקת הודו נרדף מנטו מפאת היותו מוסלמי ועבר לגור בפקסיטן. בפקסיטן זכתה אמנותו לדחייה ולבוז, והוא מת, עני ומיואש, מסיבוכים הקשורים בשתייה מופרזת.
__________________________________________________________
כשפתח קאסים את דלת ביתו, חש רק בצריבה מהכדור שפילח את שוק רגלו. אבל ברגע שנכנס פנימה והבחין בגופת אשתו, נשטפו עיניו בדם.
התחשק לקאסים להרים את הגרזן הקטן לחיתוך עצים, לצאת כמו משוגע בריצה מהבית ולרחוץ את הרחובות בדם.
אבל אז נזכר בבתו, שָריפָן.
"שריפן! שריפן!" התחיל מיד לקרוא בקול. שתי דלתות החדר הפנימי היו סגורות. אולי היא מתחבאת מבוהלת מאחוריהן, חשב לעצמו קאסים. לכן מיהר בכיוון הדלתות, דחף את פיו בחרך שביניהן וקרא "שריפן... שריפן... זה אני, זה אבא שלך."
אבל לא נשמעה כל תשובה מבפנים. קאסים דחף בשתי הידיים את אחת הדלתות. היא נפתחה לרווחה, והוא נפל לרצפת החדר.
הוא התאושש מהנפילה וניסה לקום, אז הבין לפתע שמשהו... קאסים פלט צרחה וקפץ על רגליו.
על רצפת החדר שכבה גופת נערה צעירה - ערומה, ערומה כולה. עורה צחור, גופה חטוב, שני שדיה הקטנטנים זקורים לעבר התקרה. כל הווייתו של קאסים הטלטלה.
צרחה מפלחת שמים החלה עולה ומתרוממת ממעמקי ליבו, אבל שפתיו היו קפוצות חזק, והצרחה לא יכלה לצאת מפיו. עיניו נעצמו מעצמן. למרות זאת הליט בשתי ידיו את פניו.
קול מלא כאב נפלט מפיו, "שריפן..." בעיניים עצומות, שלח ידיים אנה ואנה, אסף כמה בגדים מהרצפה והטיל אותם על גופתה של שריפן. הוא יצא החוצה מבלי להביט לעברה ולא שם לב שהבגדים נפלו במרחק מה ממנה.
בצאתו גם לא השגיח בגופתה של אשתו. מבטו מן הסתם לא היה מסוגל לכך, כי את עיניו מילאה עדיין גופתה הערומה של שריפן.
הוא הרים את הגרזן הקטן לחיתוך עצים ששכב בפינה ויצא החוצה.
עם הגרזן ביד התחיל קאסים זורם כלבה רותחת בשווקים הנטושים... בכיכר השוק הופיע מולו סיקְהי אחד. הוא היה גבר צעיר וגדל גוף, אבל קאסים התנפל עליו פתאום ללא כל סיבה והתחיל להכות בו בכל כוחו, עד שהאיש נפל לאדמה כעץ שסופה עזה עקרה אותו משורשיו.
הדם בעורקיו של קאסים התחיל עכשיו לבעור ממש, הוא השמיע תָז... תָז... תָז... כמו מים שמטפטפים על שמן רותח.
מבטו נפל על חבורת אנשים רחוק מעבר לכביש. הוא זינק לעברם כחץ שלוח.
כשהבחינו בו התחילו האנשים לדקלם "הָרָה הָרָה מָהָדֶב!"*
כתשובה התחיל קאסים לדקלם קללות גסות נגד האמהות והאחיות שלהם והתנפל עליהם בגרזן שלוף.
תוך דקות ספורות שכבו שלוש גופות על הכביש. השאר הצליחו להמלט מהמקום. גרזנו של קאסים המשיך להתנופף באוויר. עיניו היו עצומות.
בזמן שהיכה לכל עבר בגרזן, מעד קאסים על אחת הגופות ונפל עליה. לרגע חשב שאולי הותקף בחזרה. לכן התחיל לקלל בגסות ולצעוק, "קדימה, תכניסו לי..."
אבל מאחר שלא חש שום יד אוחזת בצווארו, ואיש לא הכה בו, הוא פקח את עיניו.
שלוש גופות שכבו על הכביש, חוץ מהן לא היה שם איש.
לרגע הרגיש אכזבה קלה, אולי כי חפץ למות. אבל מיד שטפה את עיניו בבואתה של שריפן... של שריפן הערומה... כהשתקפות במראה, וכל קיומו נהיה כחומר נפץ שהוצת בפתיל.
הוא קם על רגליו. תפס את הגרזן ביד והתחיל לזרום שוב כלבה רותחת על הכביש.
כל אחד מהשווקים שבהם ביקר קאסים היה נטוש. הוא סטה לרחוב צדדי קטן, אבל כולם היו בו מוסלמים. מצוקתו הלכה וגברה, לכן הפנה את פני הלבה שלו בכיוון חדש. הוא הגיע לשוק אחד והתחיל לנופף בגרזן באוויר ולגדף בקול גדול את האמהות ואת האחיות שלהם.
לפתע הבין בצער שעד עתה הגביל את קללותיו רק לאמהות ולאחיות שלהם. לכן התחיל מיד לקלל גם את הבנות שלהם וכל קללה אחרת שעלתה בדעתו, את כולן הקיא החוצה בנשימה אחת ממש.
אבל גם זה לא הביא לו כל סיפוק. מלא חימה מיהר קאסים לעבר בית קטן אחד שעל השער שלו היה כתוב דבר מה בהינדי.
הוא התחיל להכות בו בגרזן כמו משוגע. במהרה היו שתי דלתות השער שבורות לרסיסים. קאסים נכנס פנימה. הבית היה קטן למדי.
הוא התחיל שוב לגדף בגרון ניחר, "צאו החוצה... צאו החוצה..."
אחת מדלתות החדר מולו חרקה. קאסים התאמץ להמשיך ולקלל בגרונו הניחר.
הדלת נפתחה, והתגלתה נערה צעירה.
שפתיו של קאסים נקפצו. הוא שאל בצעקה "מי את?"
הנערה העבירה לשון על שפתיה היבשות וענתה "הינדואית."
קאסים נמתח לעמידה זקופה. הוא הביט בעיניים בוערות בנערה, שגילה היה ארבע עשרה או חמש עשרה שנה.
קאסים שמט את הגרזן מידו ועט כעיט על הנערה. הוא דחף אותה לחדר הפנימי והתחיל לקרוע את בגדיה בשתי ידיו כמטורף.
רצועות ופיסות של בד ריחפו בחלל החדר, כבשעת סריקת כותנה.
כחצי שעה עסק קאסים בנקמתו. הנערה לא ניסתה להתנגד לו כי בנפילתה ארצה אבדה לה ההכרה.
כשפקח קאסים את עיניו, לפתו שתי ידיו את צווארה של הנערה. הוא ניתַק ממנה ברתיעה וקם על רגליו. שטוף זיעה שלח מבט לעברה, בתקווה להגדיל את סיפוקו.
על רצפת החדר שכבה גופת נערה צעירה - ערומה, ערומה כולה. עורה צחור, גופה חטוב, שני שדיה הקטנטנים זקורים לעבר התקרה.
עיניו של קאסים נעצמו לפתע. שתי ידיו הליטו את פניו, גופו הלוהט והמזיע קפא כקרח, הלבה שזרמה בעורקיו התאבנה.
זמן קצר אחר כך נכנס לבית איש אוחז בחרב. הוא הבחין באדם בחדר הפנימי מטיל בעיניים עצומות שמיכה על משהו שנח על הרצפה.
"מי אתה?" שאג הזר.
קאסים קפץ בבהלה. עיניו נפקחו, אבל לא ראו דבר.
האיש עם החרב צעק, "קאסים!"
קאסים קפץ שוב בבהלה. הוא ניסה לזהות את האיש העומד במרחק מה ממנו, אבל עיניו סרבו לשתף עמו פעולה.
בקול חושש שאל האיש, "אתה, מה יש לך לחפש כאן?"
קאסים הצביע ביד רועדת על השמיכה שעל הרצפה ואמר בקול חלול רק, "שריפן..."
האיש זינק מהר קדימה להרים את השמיכה. כשהבחין בגופה הערומה התחיל לרעוד ומיד עצם את עיניו. החרב נשמטה מידו. הוא הליט בידיו את פניו ופנה לצאת, מבולבל וממלמל "בִּימְלָה – בִּימְלָה."
* "הרה הרה מהדב" היא ברכה לאל שיווה הנישאת בפיהם של הינדואים. החבורה טועה בקאסים שהוא הינדואי ומדקלמת את הברכה כדי שלא יפגע בה.
תורגם מאורדו.
שריפן - ההתבדלות כאפוקליפסה
בשריפן מגיש לנו מנטו חזון מזוקק של חלוקת הודו ושל המהומות שפרצו בעטיין במדינת פַּנגָ'בּ, המדינה שבה גדל ושחולקה בתהליך עקוב מדם בין הודו לפקיסטן. אבל החזון שמנטו מצייר אינו ליניארי, הוא אינו מתפתח בקו ישר ההולך ומסלים, אלא כמעגל, כמחזור של הרס, כמעין כוח צנטריפוגלי שמרגע פעולתו אי אפשר עוד לעוצרו, כוח שמרגע פעולתו אי אפשר לדעת עוד מהי תחילתו והיכן סופו - שכנו ההינדואי של קאסים היוצא לנקום את מות בתו אינו רק הסוף של שריפן, למעשה הוא גם האירוע שחונך את תחילת הסיפור.
הסיפור מיטיב להמחיש את התלות ההדדית שבין הקבוצות הדתיות השונות בהודו (ההינדואים, המוסלמים והסיקהים), את השכנות ואת יחסי הקרבה שהיו עד לא מזמן שגרת חייהן. השכן מזהה את קאסים מכיוון שחייהם היו תמיד משולבים זה בזה. אבל קיום משותף זה לבש כעת צורה מהופכת ומעוותת, כעת אין הוא אלא תלות הדדית בתספוקת דלק לנקמה, במתן חומר בעירה להרס ולחורבן, בליבוי אש השנאה. השווקים שבהם פרח הקיום ההודי המשותף, עומדים נטושים כעת, המשוגע שיעז לבקר בהם, דמו בראשו. מעגל הטירוף מאיים להשמיד את העולם כולו, צורת המעגל הנרטיבית מספרת על חזרתה העיקשת והאובססיבית של הנקמה, על החורבן ההדדי המובטח והנורא שטמון בפעולתה העיוורת.
מנטו מציע ניתוח חד למנגנון הזה: בהגיעו לביתו ההרוס הקורבן עוצם את עיניו וגם מליט בשתי ידיו את פניו, הוא חוזר ומנסה לכסות על שאי אפשר לכסותו (כאותם בגדים שמסרבים לכסות על גופת הנערה), להתעלם משאי אפשר להתעלם ממנו. ודווקא אותו כיסוי עיניים זמני הוא שמאפשר לו להפסיק לזהות את שכניו, הוא שמאפשר לו להתעלם לזמן מה מכל קול פנימי שפוי, לנהוג כמטורף (התיאור "פָּגָל קִי טָרָהּ", "כמו משוגע", חוזר ונשנה לכל אורכו של הסיפור) ולצאת "החוצה" להשמיד את האויב ה"זר". הכאב הבוער מסמא את עיני הקורבן, מאפשר לו להחליף מקומות עם תוקפו.
מנטו הוא אמן האבסורד, ובסצנה האבסורדית מכולן, פוגשת חבורת הינדואים את קאסים, אחוז אמוק ומנופף בגרזן כמעין פָּרָשוּרָמָה מודרני, וחבריה ממהרים לדקלם לעברו ברכה הינדואית בתקווה שיעזבם לנפשם, מן הסתם התנהגותו אינה זרה להם. האבסורד מגיע לשיאו בסיומה של הסצנה, כשמוֹעד קאסים על גופת אחד האנשים שרצח ולרגע אינו בטוח אם הרגו הם אותו או שמא הוא אותם, בלבול המתקשר גם לעלילתו המרכזית של הסיפור ולצורתה ההדדית בהכרח של הנקמה.
אבל הקורבן האמיתי, זה שאינו מסוגל להשיב נקמה, מחירהּ הנורא של השנאה, הוא אותה בת צעירה, שהיא "טהורה, ללא רבב" (פירושם הזהה של שמות שתי הנערות: שָריפָן המוסלמי ובּימלָה ההינדואי), קיומה שלה הוא שמוטל על כפות המאזניים. אותה בת, החוזרת ומופיעה ברבים מסיפוריו של מנטו, קשורה אולי לחלומות השבורים על הודו החדשה, על פקיסטן החדשה (שפירוש שמה הוא "ארץ הטוהר"), חלומות על טוהר של דת ושל לאום שהובילו לחלוקת הודו על בסיס לאומי-דתי ונהפכו במהרה לסיוט נורא. אבל אותה בת צעירה היא גם בשר ודם, ומנטו מסכל באחת, בתיאור האירוטי והמחריד של שדיה הקטנטנים והזקורים, כל נסיון לפותרה בקלות כסמל. רציחתה אינה סמלית, היא מתרחשת שוב ושוב בכל קריאה של הסיפור.
שפת סיפוריו של מנטו מעידה גם היא על סוד הקיום המשותף שאבד, במילותיה שחלקן שאולות מפרסית "מוסלמית" וחלקן מסנסקריט "הינדואית". זוהי השפה שבה כתבו ספרים ומחזות בהודו שהיתה, בהודו שבה ידעו עדיין המשכילים מכל הדתות לקרוא גם דֶוָנָגָרי, גם נַסטָליק וגם גוּרמוּקְהי, בהודו שבה הינדי ואורדו, שתי השפות האחיות הזהות בדקדוקן, טרם נפרדו זו מזו בצורה מוחלטת ובלתי הפיכה. בהודו שבה היה יכול מנטו לעבוד בתעשיית הקולנוע של בומביי ה"הינדואית" מבלי להחשב "מוסלמי", ולכן בהכרח אויב.
נדמה לפעמים שבחלוקת הודו זכה סוף סוף מנטו, הילד הרע של הספרות ההודית, בחומרים שהתאמץ למצוא כל חייו. אבל שימושו בחומרים האלו, עיבודו לחוויות הנוראות שחווה, כלל אינו מחושב וציני. מנטו מצייר במילים את הטירוף שהיה חלק בלתי נפרד משנות חייו האחרונות, אותו טירוף שדחף אותו למותו בטרם עת (מנטו מת בחוסר כול בפקיסטן, שבע שנים לאחר חלוקת הודו, בגיל ארבעים ושתיים). הוא משתמש בתבנית הסיפור הקצר כדי לשלוח שדר דחוף ומתומצת לעולם שסביבו, כדי לתעד בזעקה רהוטה את שאי אפשר באמת לתאר במילים, בנסיון עקר לעצור את הטירוף. נדמה לעתים שסיפוריו הקצרים מצליחים לגעת במציאות היומיומית של שנאת אחים ושל מערבולות הקסם האכזריות של ההתבדלות והנקמה יותר מכל עדות ישירה או רומן רחב יריעה.
*
האמת הערומה של מעגלות הנקם שוכבת מתבוססת בדמה, שדיה הקטנטנים והצחורים זקורים לעברנו בהאשמה. הנוקם וקורבנו מחליפים ביניהם מקומות במשחק אכזרי שלעולם לא יוכתר בו המנצח, מתרוצצים זה אחר זה בארץ המראות הנוראה שקדחו במחול טירופם. סיפוק הנקמה של קאסים מרפא לרגע קט את עוורונו, מקפיא את רתחת דמו, בתו שלו שוכבת מולו מתה, חונכת סיבוב נוסף.
 |
| מנטו ושלוש בנותיו |
הקרב הטראגי בין רוסתם לבנו סוהראב מתוך השאה נאמה לפרדוסי
השבמחקhttp://en.wikipedia.org/wiki/Rostam_and_Sohrab
In every way I tried to show you,
But not once were you moved by fatherly feelings.
Now open my cuirass
And look at my fair naked body...
The thought of my departure made my mother exhausted
An amulet around my arm she tied
And told me it had once been yours:
Take it and see when it can be of any use.
when Rustam opened the cuirass and saw the amulet
He tore all his clothes,
Lamented and pulled his hair,and
threw earth on his head, tears flowing down his face.
מתוך
persian love poetry
Vesta Sarkhosh Curtis and Sheila R.Canby