על תרגום כאהבה אסורה

  א-ק רָמָנוּגָ'ן וקוּרוּנְדוֹהָי 40
  
  

לאלה שאינם עוסקים בו, תרגום נראה עניין של מה בכך. המרה של יחידות מסוג אחד ביחידות מסוג אחר, כדוגמת תרגום מידה כלשהי מסנטימטרים לאינצ'ים. אבל לכל המעז לשלוח ידו בו, מתברר מיד שאותה "המרה" מתבקשת דומה יותר להמרת מטבע אחד באחר: מדובר בעסקה המחייבת שיקול דעת וכרוכה ברוב המקרים בהפסד כלשהו. בימינו, אנו רגילים בתרגומים משפות זרות, בעיקר מהשפות הספרותיות העיקריות של אירופה ושל ארצות הברית, אפשר להניח שלתרגומים מסוג זה נבנו כבר כל הגשרים הדרושים, נוסחו כבר הפרוטוקולים הדרושים או שההבדלים התרבותיים בין, נאמר, עולמו של גיבור רומן רוסי מתחילת המאה העשרים לעולמו של קורא ישראלי בן ימינו, אינם גדולים כל כך. אבל מה לעשות במקרה של תרגום מתרבות שהזר בה עולה על המוכר? ומה אם התרגום הוא מתקופה רחוקה, ומתרבות עתיקה ונשכחת שאינה מוכרת היטב, אפילו בארץ המקור?
 

אָטִיפָּט קְרִישְנַסְוָמִי (א-ק) רָמָנוּגָ'ן (1993-1929) לקח על עצמו משימה שכזו. רמנוג'ן שנולד במדינת קַרְנָטָקָה למשפחה ברהמינית ממדינת טָמִיל נָדוּ, שתיהן בדרום הודו, השתלב באקדמיה המערבית והקדיש חלק ניכר מחייו לחקר הספרות ההודית ולתרגומה. אין אוהב ספרות שאינו מתמלא השראה למקרא תרגומיו, ורבים יסכימו שהם מהישגי התרגום הגדולים של המאה העשרים ובנו גשרים חשובים בין המערב לבין שירה ההודית העתיקה. רמנוג'ן תרגם בעיקר שירה עתיקה בשתי שפות: טמילית וקַנָּדָה. מטמילית ידועים במיוחד תרגומיו לשירה העתיקה (שירת הסַנְגָם) ולשירת הדבקות של האַלְוָרִים ומקנדה, תרגומיו לשירתה של כת הוִירָשָאִיבָה. עד פרסום תרגומיו של רמנוג'ן, היו מסורות שירה אלו ידועות במערב רק לקבוצה מוגבלת של יודעי ח"ן באקדמיה, והקריאה בהן בשפת המקור דרשה שנים של לימוד. הישגו של רמנוג'ן ניכר מיד עם הקריאה בתרגומיו; גם לקורא שאינו יודע דבר על המסורת שממנה הגיעו השירים, ברור מיד תוכנם, המילולי והרגשי כאחד. תרגומיו מטלטלים את הקורא ויוצרים באחת קשר עז ועמוק בינו לבין השיר המתורגם. חשוב לציין שרמנוג'ן התלבט במשך שנים רבות באילו אסטרטגיות תרגום לבחור, וחלק מההתלבטויות הללו תועדו במאמריו האקדמיים. אווה וילדן, אחת מחוקרות השירה הטמילית העתיקה, העירה זה מכבר על תרגומיו של רמנוג'ן ש"קשה להאמין שאפשר יהיה לעלות עליהם בעתיד הנראה לעין", אבל הוסיפה ש"הם חנכו ז'נר שלם בתרגום, אבל אי אפשר להאשימו אישית בכך." ננסה בהמשך המאמר להבין את כוונת דבריה.

השירה הטמילית העתיקה

שירה זו נשתמרה בשמונה אסופות של אלפי שירים קצרים יחסית ובעשר פואמות ארוכות. לא ידוע מתי נכתבו השירים ומי כתב אותם, האגדה מספרת על אסיפת משוררים בעיר מָדוּרָי, מרכז תרבותי חשוב בטמיל נדו, שפעלה לפני אלפי שנים ושממנה יצאו שירים אלו (לפי האגדה היתה זו האסיפה השלישית מסוגה, לאחר ששתי האסיפות שקדמו לה נספו באסון ימי). רוב החוקרים מסכימים היום שהם חוברו בסוף האלף הראשון לפני הספירה. שפת השירים ארכאית ולא כל המושגים, ההקשרים ואפילו ההטיות הדקדוקיות שבהם מובנים היום. עם זאת, במאה התשע עשרה חל מהפך ביחס לשירים אלו בקרב חוקרים בטמיל נדו ובמערב, והם החלו לראות בקורפוס העתיק הוכחה לעתיקותה של השפה הטמילית ולייחודה לעומת התרבות ההודית ההינדואית ההגמונית, ששפתה סנסקריט. השירים גויסו בשירות ההתעוררות הלאומית שסחפה בימים ההם את טמיל נדו ואת הודו כולה, ותרמו ליצירתה הקונספטואלית של זהות דְרָוִידִית נפרדת מזו של צפון הודו. שירה זו סיפקה גם במשך מאות בשנים תשתית לספרות הקלסית הטמילית, לצד ספרות הסנסקריט הכלל הודית.
 

שירת הסנגם מתחלקת לשני ז'נרים עיקריים: שירת "אָהָם", "שירת פְּנים", העוסקת בעיקר בבעיות האהבה של זוג אוהבים, ושירת "פּוּרָם", "שירת חוץ", העוסקת בעיקר בהלל או בקינה למלכים ולגיבורים. לכל אחד מהז'נרים הללו חלוקות פנימיות ומוסכמות רבות ומורכבות המפורטות לראשונה בחלקו השלישי של הטוֹלְקָפִּיָם, ספר דקדוק טמילי עתיק, ולאחר מכן גם בספרי דקדוק אחרים. לימוד מוסכמות אלו חשוב מאוד להבנת השירים ותוכנם, שהוא לרוב תמציתי וסתום למדי. לכל שיר מצורפת באופן מסורתי שורת מבוא, קִילָבִי, המסבירה את הרקע לו. לאחדים מן השירים משייכת המסורת שתי שורות מבוא שונות זו מזו, ולעיתים אף מתעוררת בקורא התחושה שהקילבי עושה את עבודתה באלימות הרמנויטית מוגזמת, ושאפשר לקרוא את השיר גם אחרת. גיבורי שירת האָהָם הם נשים וגברים מקרב קהילות הדייגים, תושבי ההרים או עובדי האדמה, אך ברור לכל הקורא בהם שמחברי השירים אינם יוצאים מקהילות אלו, אלא ממילייה עירוני ואיליטיסטי, ומשליכים את פנטזיות האהבה שלהם על "פשוטי העם", המשמשים כלי קיבול להן.

כיצד אם כן לתרגם שירה זו?

שיר לדוגמה

נקח לדוגמה את שיר מספר ארבעים מאנתולוגיה בשם קוּרוּנְדוֹהָי ("אסופת הדברים"). שיר זה התפרסם פרסום ניכר בתרגומו של רמנוג'ן וצוטט באינספור מקומות. הנה השיר, בטמילית בתעתיק עברי, כפי שהוא מופיע באופן מסורתי בדפוס ובכתבי יד (על מנת לפשט את הקריאה, מובא כאן השיר בתעתיק ללא הבדלה בין תנועות ארוכות לקצרות, בין הנזלים השונים ובין עיצורים שיניים לרטרופלקסיים):

 

יָיוּ נָיוּם יָרָה הִיָרוֹ

וֶנְדָיְיוּ נוּנְדָיְיוּ מֶמְמוּרָיְק קֶלִיר

יָנוּ נִיוּם יֶוְוָרִי יָרִיטוּם

סֶמְבּוּלָפּ פֶּיָנִיר פּוֹלָה

וָנְבּוּדָיְ נֶנְגָ'ן טָנְגָלָן דָנָוֶה

מילים אלו אינן מילים טמיליות! למעשה הרווח בין "מילה" ל"מילה" מפריד כאן בין יחידות מטריות ולא בין מילים בעלות משמעות. מילה אחת יכולה להתחלק בין שתי יחידות מטריות עוקבות, ויחידה מטרית אחת יכולה להכיל שתי מילים או יותר. כמו כן, במפגש בין שתי מילים, מתרחשים תהליכי מפגש הגאים (סַנְדְהִי) המשנים את אופן הביטוי של סוף המילה האחת ושל תחילתה של המילה השניה. תהליכים אלו נובעים מהדיבור, אך מבוטאים בכתב, שלא כברוב השפות המודרניות (המילה מזג-אוויר לדוגמה היתה נכתבת "מֶזֶגֲוִיר"). הכתיב שלעיל משרת כהלכה שירה או דקלום של השורות, אך לא את הבנת משמעותן. אם נכתוב את השיר בהתאם למוסכמות המערביות המודרניות, כך שכל מילה תכתב בנפרד, ותהליכי המפגשים ביניהן לא יכתבו, הוא יראה כך:

 

יָיוּם נִיוּם יָר אָהִיָרוֹ

יֶנְדָיוּם נוּנְדָיוּם יֶה מוּרָי קֶלִיר

יָנוּם נִיוּם יֶה וָרִי אָרִיטוּם

סֶם פּוּלָם פֶּיָל נִיר פּוֹלָה

אָנְבּוּ אוּדָי נֶנְגָ'ם טָם קָלָנְדָנָוֶה

הנה תרגום מילולי למילות השיר על סמך פרשנותו המקובלת (בעת האחרונה הציעו כמה חוקרים מערביים כדוגמת וילדן וטיקֶן פרשנויות חדשות לשיר, אך הן כולן משכנעות פחות מזו המסורתית):

 

אמי ואמך, מי הן (זו לזו)?

אבי ואביך, איזה סוג (של) קרובי משפחה?

אני ואת/ה, באיזו דרך מכירים/יודעים?

כמו עפר/שדה אדום (ו)מי גשם

לבבות עם אהבה התערבבו מעצמם

הקילבי, שורת ההסבר המקדימה לשיר, מסבירה אותו כך: "הדברים נאמרים בפיו למראה השינוי במצבה הרגשי, שינוי הנובע מהפחד 'הוא הולך לנטוש אותי,' בתום התאחדותם הראשונה." מעניין לציין שבניגוד לקילבי, בשיר עצמו אין כל סימן דקדוקי למינו של הדובר.

הנה תרגומו של רמנוג'ן: 

 

What He said:

What could my mother be

to yours? What kin is my father

to yours anyway? And how

did you and I meet ever?

But in love our hearts are as red

earth and pouring rain:

mingled

beyond parting.

הנה התרגום בתרגום לעברית:

מה שהוא אמר:

איזה קשר יכול להיות בין אמי

לאמך? יש קרבת משפחה בין אבי

לאביך? ואני ואת איך

בכלל נפגשנו?

אבל מאהבה לבותינו

כמו אדמה אדומה וגשם שוטף:

התערבבו זה בזה 
ללא הפרד

הבה נבחן מה עושה כאן רמנוג'ן. קודם כל חשוב לציין ששפת השיר בתרגומו היא עכשווית לגמרי, המִשלב כמעט מדובר, וזאת שלא כשפת המקור, הנראית ארכאית לכל קורא טמילית. השיר נראה ממש כשיר אהבה שנכתב בימינו. רמנוג'ן גם משלב לכאורה מעין קילבי, בתמצות ניכר, בשיר עצמו ("What he said:"). השיר, שלא כרבים מהשירים האחרים בקורפוס העתיק, ברור למדי. נקודת השיא בו, לבו של השיר, נמצאת כמקובל בקורפוס זה בשורה הלפני אחרונה: "כמו עפר/שדה אדום ומי גשם". הקורא במקור נתקל כאן בשבירה של הדפוס הרטורי שנבנה בשלוש השורות הראשונות, שבירה המשנה את כל משמעות השיר ומבטלת באחת את חשיבותן של שלוש השאלות הרטוריות שקדמו לה (רמנוג'ן מוסיף לשאלות האלו “could”, "ever" ו-"anyway" ומחדד כך את אופיין הרטורי ואת הסתירה שביניהן לבין המשך השיר). 
 

הבה ננסה להבין את משמעות שורת המפתח בשיר: לתואר השם סֶם, "אדום-זהוב", בטמילית, יש הקשרים של "נכון" או "משובח", המילה פּוּלָם, פירושה "עפר" או "שדה", ובכל שאר מופעיה באסופה קורונדוהיי פירושה "שדה". למעשה אפשר לתרגם את הצירוף סֶם פּוּלָם בתור "אדמת-שדה פורייה" מבלי לחטוא יותר מדי למקור. עם זאת, הצבע האדום תורם משהו לתמונה, וקשה לוותר עליו לגמרי בתרגום. אותה אדמה פורייה מתערבבת בשיר במי גשם, סביר להניח שהתמונה המצוירת כאן היא של פריון, מי הגשם התערבבו באדמת השדה הפורייה - אפשר לצפות כעת ליבול. קמיל זְבֶלֶבִּיל, מחשובי חוקריה של הספרות הטמילית הקלסית, אמר על שורה זו: "אין לי ספק שמדובר כאן בדימוי המתייחס ליחסי מין." על בסיס הקילבי, אפשר להבין שהאהוב מבטיח לאהובה שכעת, לאחר התאחדותם, הוא מחויב לה בדיוק כפי שהיא מחויבת לו, ורומז גם ליבול המצופה – ילדם המשותף (הסימבוליקה הכרומטית– אדום מעורב בלבן - עשויה גם היא לרמוז לכך). השורה מאירה באור חדש את שלוש השאלות הרטוריות שקדמו לה, והן זוכות כעת למשמעות חדשה ובלתי צפויה: באזכורם של האבות והאמהות בשתי השורות הראשונות ובמעבר לזוג האוהבים בשורה השלישית, מקשר השיר בין הדור הנוכחי לדור שקדם לו, כמתאר תהליך המשכי של יצירת משפחה. כעת אפשר לקרוא את השיר כמקשה אחת העוסקת בחשיבותו, הפרדוקסלית לכאורה, של מפגש בין זרים לאהבה ולקשירת קשרי משפחה. למעשה לולא היו שלוש השאלות רטוריות בבירור, לולא היו האוהבים זרים לפני פגישתם, היתה אולי אהבתם בלתי אפשרית. שורה זו היא לב לבו של השיר, עובדה המבוטאת בין השאר גם בשם המשורר החתום עליו, "סֶמְבּוּלָפֶּיָנִירָר", בתרגום חפשי: "הוא (שחיבר את) אדמת-שדה אדומה ומי גשם".

הרקע התרבותי

בעולם התרבותי של השירים הטמיליים, חל איסור גמור על איחוד אוהבים לפני חתונתם, ולכן מעשה האיחוד משול בפועל לחתונה (אלא אם יכחיש הגבר את מעשיו ויתכחש למחויבותו ויפקיר כך את בת זוגו לקלון הכפר, חרדה המבוטאת בשורת ההסבר לשיר). רמנוג'ן בוחר בתרגום המילולי "אדמה אדומה" שהינו חסר משמעות באנגלית (הדבר משול לתרגום "כוונותַי הצחורות", "my white intentions"). לבד מהתרגום המילולי של הצבע, אובד בו גם ההקשר הברור לשדה חקלאי. כמו כן, הוא מוסיף את התיאור "שוטף" (או "זלעפות", “pouring”) למי הגשם ומחליף בכך את הקונוטציה המקורית של גשמי ברכה מיוחלים בכזו של סחף ושל ריגוש. תרגומו רמנוג'ן מטשטש את ההקשרים התרבותיים שבמקור (הקשרים שהינם חסרי משמעות בתרבות האמריקאית המודרנית, שבה יחסי מין אינם קשורים בהכרח לחתונה ולפריון) ובוחר להדגיש במקום זאת את הרמז ליחסי המין שקיימו האוהבים, בכך הוא מתרגם לא רק משפה אחת לאחרת, אלא גם מתרבות אחת לאחרת (שינוי גורף זה מאוזן מעט בתוספת "ללא הפרד" בסופו של השיר, תוספת שאינה נמצאת או נדרשת במקור). התרגום מתרגם את עולם הערכים של תרבות המקור לאלה של תרבות היעד, לכל הפחות הוא מותיר מהמקור רק את הרבדים המובנים בתרבות המקבלת. בין אם תרגום כזה ראוי או אינו ראוי בעיני הקורא, קשה להטיל ספק ביעילותו.
 

אך רמנוג'ן מרחיק לכת מכך. כפי שראינו, הוא משנה את "מי גשם" ל"גשם שוטף" וגם מוסיף "אבל" בתחילת השורה. שתי התוספות האלה מחקות בתרגום את השפעתה הרגשית של השורה על הקורא בשפת במקור. השורה סותרת את כל שקדם לה ("אבל") וצובעת את השיר בגוון רגשי חדש ומבטיח ("שוטף"). רמנוג'ן העיר פעם שעל מנת לתרגם ספרות מתרבות אחרת אין די לתרגם את הטקסט, יש לתרגם גם את הקורא. אנו נוכחים כאן שזו אכן פעולתו, רמנוג'ן אינו מתרגם רק את מילות השיר, הוא מתרגם גם את תגובת הקורא המתבקשת, לתוך השיר עצמו. פעולה זו היא שמאפשרת יותר מכל לדעתי את נגישות תרגומיו של רמנוג'ן לקורא הרחוק מהתרבות המקורית של השיר המתורגם. אבל פעולה כזו היא מסוכנת למדי, על המתרגם לקרוא בשיר בתשומת לב וברגישות, עליו להיקשר בקשר אינטימי עם תוכנו של השיר, כך שהתגובה שהוא מתרגם לתוך השיר לא תהיה מניפולציה רגשית שרירותית ולא תוגבל לתיעוד תגובתו האישית באותו הרגע, אלא תצא מקריאה מעמיקה של השיר, כזו היוצאת ממסורות הקריאה בתרבות שבה הוא נכתב (ולא, במקום תרגום נקבל עיבוד חדשני). רמנוג'ן ידע ללא ספק לבצע מלאכה עדינה ומורכבת זו בכשרון רב (ולא רק מכיוון שמוצאו היה בתרבות זו, לקריאת השירה הטמילית העתיקה נדרש לימוד רב, גם לדובר טמילית, ולשם תרגומה נדרשת היכרות טובה עם התרבות המקבלת). אפשר לראות בגישתו נקודת מוצא או מפתח לתרגום ספרות מתרבויות שאין לנו כל קשר או דו שיח עכשווי עמן. אבל חשוב שכלים אלה ישמשו בזהירות יתרה.

 

הסכנה והתקווה שבתרגום

האם נרחיק מדי לכת אם נאמר שפעולת המתרגם היא לפעמים כמו אהבה אסורה? המתרגם ש"התאהב" בטקסט מתרבות זרה מביא אותו בתרגום, כלומר בלבוש נאות, בתקווה ש"משפחתו שלו" תסכים לקבלו, ובתקווה שתרגומו יצא לאוויר העולם ויקשור קשרים חדשים משלו. למרות ההפסד והסילוף ההכרחיים, למרות הפשרות הכואבות, למרות הגישושים באפילה, לא ייתכן שום מפגש פורה בין זרים ללא נסיונות תרגום. תרגומיו של רמנוג'ן תרמו רבות לבניית גשרים ראשונים בין המערב לעולמות שירה מופלאים אך עלומים, סביר להניח שכל נסיון עתידי לתרגם שירים אלו יפרח ויניב פרות רק בעפר השדה הפורה של מפעלו.

(תרגומיו של רמנוג'ן התפרסמו בספרים Poems of Love and War ו-The Interior Landscape. מאמרו על תרגום השירה הטמילית, "On Translating a Tamil Poem" פורסם מחדש באוסף The Collected Essays of A.K. Ramanujan, עמודים 231-219 (פורסם במקור ב-The Art of Translation: Voices from the Field בעריכת Rosanna Warren, עמודים 63-47). דבריה של וילדן הובאו בהקדמה למהדורה המדעית של האסופה נָטְרִינָי בעריכתה. דבריו של זבלביל מצוטטים מספרו Literary Conventions of Akam Poetry.)

נכתב בקוֹדַייקָנָל (קוּרִינְגִ'י), ינואר 2011