דרידה על גילוי ושכחה

ז'ק דרידה הוא יוצר מרתק. מעבר להגותו הפילוסופית, הוא גם סופר ממדרגה ראשונה, וחלק מספריו הם יצירות ספרותיות מרתקות ומענגות. למרבה הצער, מתורגמים לעתים כתביו מתוך התמקדות בתכנם הפילוסופי, והתעלמות מאיכותם הספרותית.

בקטע הקצר שלהלן, הפרק האחרון של ספרו הקצר דרבנות - הסגנונות של ניטשה (פורסם ב-1978, על בסיס הרצאה שניתנה ביולי 1972), לוקח דרידה את אחד המשפטים השוליים ביותר שנותרו בעזבונו הספרותי של ניטשה, המשפט "שכחתי את המטרייה שלי", ומדגים כיצד אפשר, באמצעות פרשנות זהירה ואחראית, לקרוא במשפט מסר פילוסופי עמוק. מסר זה אינו רק אזהרה בדבר כוחה וסכנותיה של הפעולה הפרשנית, אלא גם הצהרה חשובה בדבר יכולתו המבנית של כל טקסט כתוב "להסתיר בין קפליו איזשהו סוד", ועל גבולות הידיעה של הסובייקט האנושי.

הקטע מובא כאן כהמשך לחקירה בגילוי ובשכחה שהחלה בשבוע שעבר באמצעות עולמות הסיפור ההודי. 

 

 
 
     

"שכחתי את המטרייה שלי"

   
"שכחתי את המטרייה שלי".

בין כתביו הלא-ערוכים של ניטשה נמצאות מילים אלו, בנפרד, בתוך מרכאות.[1]

אולי ציטוט.

אולי נלקחו ממקום כלשהו.

אולי נשמעו איפשהו.

אולי היה זה רעיון לפסקה שאמורה היתה להיכתב במקום כזה או אחר.

אין לנו כל דרך לדעת בבטחון לאן שייכת הדוגמית הזאת, היכן אפשר היה לשתול אותה. לעולם לא נוכל לדעת בוודאות מה רצה ניטשה לעשות או להגיד כשרשם את המילים הללו - אפילו לא שבכלל רצה משהו. כל זאת על סמך ההנחה הנוספת שאין ספק בנוגע לחתימה בכתב ידו, ושאפשר לדעת מה מסתתר מאחורי מושגי החתימה והחותמת הקבועה.

מבחינה זאת, הקדמת העורכים שקיטלגו את הכתבים הלא-ערוכים האלה, היא אנדרטה של סהרוריות הרמנויטית, כזו שכל מילה בה מסתירה בנינוחות שאננה קן צרעות של שאלות ביקורתיות. צריך יהיה לסרוק אותה במדוקדק כדי להוציא ממנה את כל הבעיות שמעסיקות אותנו כאן.

אולי יבוא יום ונדע מה היו המשמעות וההֶקשר של אותה מטרייה. אולי העורכים יודעים זאת, ואינם אומרים דבר. הם מצהירים רק שלא השמיטו דבר בבחירתם ובעריכתם של כתבי היד, לבד מאלה המתאפיינים, לשיפוטם, ביצירה "מאומצת" מצדו של ניטשה.[2]

אולי יבוא יום ונוכל, הודות לחקירה ולמזל, לשחזר את ההקשר הפנימי והחיצוני של אותו "שכחתי את המטרייה שלי". אך עם זאת, אפשרות עובדתית זו אינה יכולה לעולם לשנות את מה שמסומן במבנה של הקטע הזה (אך מושג הקטע אינו מתאים עוד - הוא דורש בצורה מוגזמת שחלקיותו תושלם במלואה), קטע שיכול להישאר תמיד בו זמנית שלם כפי שהוא ונטול כל הקשר נוסף - תלוש כך - לא רק מהסביבה שבה חובר, אלא גם מכל כוונה או רצון לומר משהו מצדו של ניטשה, הרצון-לומר והחתימה המנוכסת הללו נותרים בלתי נגישים לנו באופן עקרוני.[3]

לחוסר הנגישות הזה אין בהכרח עמקוּת של סוד, יכול להיות שהוא זניח וחסר חשיבות. אולי ניטשה לא רצה לומר דבר, ואולי רק רצה להגיד דבר מה שחשיבותו פעוטה, או כל דבר שהוא, או רק ליצור רושם שברצונו לומר משהו. ואולי המשפט כלל אינו מאת ניטשה. אפילו אם מאמינים שמזהים את כתב ידו. מה פירוש כתוב בכתב ידו? האם סומכים, האם "חותמים", על כל דבר שכתוב בכתב ידו? האם בכלל מקבלים שחתימתו היא "עצמית"? עצם מבנה החתימה (החתימה/הקבר) פוסל את צורתן של שאלות כאלה.[4]

בנוסף לכך, המשפט הזה נתון במרכאות. בנוסף לכך, הרי אין כל צורך במרכאות כדי להניח שהמשפט הזה מתחילתו ועד סופו אינו, כמו שאומרים - "שלו". עצם קריאוּתו מספיקה להפקעתו.

ניטשה היה יכול גם להשתמש בקוד סודי פחות או יותר, שיספק לו ולאיזשהו שותף אלמוני מובן להצהרה הזאת.

לעולם לא נדע. לפחות קיימת האפשרות שלעולם לא נדע, ועל אפשרות זו, על חוסר היכולת הזה, יש לתת את הדעת. נתינת דעת המסומנת בהשתיירותו[5] של הלא-קטע הזה כעִקבה - המסירה אותו מכל שאלה הרמנויטית בעלת אופק ודאי.

הקריאה קשורה בכתיבה, לכן היא מנקבת את האופק או את הצעיף ההרמנויטי ונפטרת מכל השלָיֶירמָכֶרים, מכל ה"מאכערים" של הצעיפים,[6] כך דברי ניטשה כפי שהם מדווחים בידי היידגר. אכן מדובר כאן בקריאתו של הקטע הבלתי ערוך הזה. זו שבגללה הוא מתמסר להצטנעות כזו, בדומה לאישה או לכתיבה. כתוצאה מקריאוּתו של הקטע, נפרשת השקיפות שלו ללא קמט, ללא שארית. התוכן שלו יוצר רושם שיש לו מובנוּת שאינה שטחית גרידא. כל אחד מבין מה רוצים להגיד ב"שכחתי את המטרייה שלי". יש לי מטרייה (מילת הקיום "יש", למרות העובדה שהיא משמשת כאן סתם כממלאת מקום לנושא, ולמרות העובדה ששייכותה של המטרייה מסומנת כבר בעזרת מילת היחס המוטה), היא באמת שלי, ושכחתי אותה. ביכולתי לתאר אותה. כעת, בהווה, אין לי אותה עוד, מה שאומר ששכחתי אותה איפשהו, וכן הלאה. אני זוכר את המטרייה שלי, אני נזכר במטרייה שלי. מדובר בדבר שיכול להיות או לא להיות כשמאוד זקוקים לו, או להיות כשכבר לא זקוקים לו. הכול בהתאם לזמן ולמזג האוויר.

רובד הקריאוּת הזה יכול, בסופו של דבר, לאפשר תרגום מדויק לכל שפה שמשתמשת ברכיבים מסוימים. רכיבים אלה אינם מסתכמים, למעשה, רק במושג "מטרייה" (וכמה אחרים) בשפה, אפילו לא בקיומו של ה"חפץ" המסוים בתרבות הרלוונטית, אלא מרכיבים מנגנון עצום. רובד הקריאוּת הזה יכול לאפשר גם פעולות פרשניות נוספות, מאומצות שבעתיים. אפשר להציע לו לדוגמה פענוח "פסיכואנליטי", שיקשור, בתום מעקף דרך הכללה כלשהי, בינו לבין דרך הביטוי הניטשיאנית. דמותה הסימבולית של המטרייה הרי מוכרת, או לפחות נהוג להאמין שהיא מוכרת - לדוגמה דרבן דו-מיני של פאלוס הכוֹסה בצנעה בין צעיפיו, איבר תוקפני ומגונן כאחד, מאיים ו/או מאוים, חפץ יוצא מגדר הרגיל, כזה שלא פוגשים סתם כך בכל יום עם מכונת תפירה על שולחן הסירוסים. [7]

אצל פרויד, לא מדובר רק בחפץ סימבולי אלא בכמעט-מושג, במטאפורה על מושג מטא-פסיכולוגי, הדומה מאוד למגן המפורסם[8] של שיטת התפיסה-הכרה שלו. מעבר לכך, לא נזכרים כאן רק במטרייה, אלא גם בשכחה של דבר מה, והפסיכואנליזה, המודעת היטב לשכחה ולסמלים פאליים, יכולה לשאוף להבטיח לעצמה את השליטה ההרמנויטית בשייר הזה, או לכול הפחות לשער, מכיוון שהפסיכואנליטיקאים אינם כה נאיביים כפי שאנו מתפתים לחשוב לפעמים, שאם תשלים בזהירות את ההֶקשר, באמצעות ניסוחן ותמצותן של הכללות, תצליח ביום מן הימים להרוות את הציפייה הפרשנית. זו שדרכה מצטרפים הפסיכואנליטיקאי או הפסיכואנליטיקאית בצורה עקרונית, אם גם פחות נאיבית, למצבם של הקורא האימפולסיבי ושל האונטולוג-ההרמנויטיקן - כולם מאמינים שקטע בלתי ערוך זה מכיל אמירה בעלת משמעות, שהוא אמור לרצות להגיד משהו, שהוא אמור לנבוע מהמחשבה העמוקה ביותר של מחברו, כל זאת בתנאי ששוכחים שמדובר בטקסט, בטקסט בהשתיירות, אפילו בטקסט נשכח, ואולי במטרייה. כזו שאינה נמצאת עוד ביד. ההשתיירות הזאת אינה נעה בשום מסלול מעגלי, בשום נתיב עצמי המוביל מתחילתו לסופו. לתנועתה אין כל מרכז. מבחינה מבנית היא משוחררת מכל רצון חי לומר משהו, היא יכולה תמיד לא לרצות לומר דבר, להיות חסרת כל מובן אפשרי לקביעה, לשחק בצורה פרודית עם המובן, לסטות תמיד על ידי השתלה אל מחוץ לכל אסופה בעלת הֶקשר אחיד או קוד שלם. קריאוּתו בכתוב, מאפשרת לקטע הלא-ערוך זה להישאר לעד בגדר סוד, לא מכיוון שהוא מסתיר סוד, אלא מכיוון שביכולתו תמיד להעלים או לדַמות אמת נסתרת כלשהי בין קפליו. גבול זה חקוק מראש במבנה הטקסטואלי שלו, שמתבלבל אתו. והוא שמתגרה במשחקו בהרמנויטיקן ומכשיל אותו.

אין צורך להסיק מכך שיש לוותר אחת ולתמיד על כל ידיעה בקשר למה שהוא רוצה להגיד: זו תהיה שוב סתם תגובה מייפה ומטשטשת של hermeneuein. כדי לתת את הדעת, בצורה דקדקנית ככול האפשר, על אותו גבול מבני, על הכתיבה בתור ההשתיירות שמתווה את הסימולקרה, צריך, אדרבה ואדרבה, לקחת את הפענוח רחוק ככל האפשר. הגבול הזה אינו בא לתחוֹם ידיעה כלשהי ולהכריז על הנמצא מעבר לה - הוא תוחם ומפצל את החקירה הביקורתית, שהוא גם התנאי שלה ושאליה הוא נפתח.

אם רצה ניטשה לבטא משהו, האין זה אפשרי שהיה זה אותו גבול של הרצון-לומר, בתור השפעתו של איזשהו רצון לעוצמה שהוא בהכרח נבדל, ולכן תמיד גם מחולק, מקופל, מכופל?

לא חשוב עד כמה תפותח הפרשנות האחראית, אי אפשר להשהות לעד את ההשערה שהטקסט של ניטשה בכללותו הוא מין זַן, עצום, מהסוג של "שכחתי את המטרייה שלי".

אין כל צורך להוסיף שכבר אין דבר כזה ה"טקסט של ניטשה בכללותו", שהוא תמיד היה מקוטע ומורכב רק מאוסף של אמרות.

מה שחושף אותו לברק או לרעם של איזושהי התפרצות צחוק אדירה, בלי שום גג או כליא ברק מעל לראש.

"אנו הבלתי ניתנים להבנה [הכותרת של קטע 371 מתוך המדע העליז]... מכיוון שאנו שוכנים תמיד בקרבה יתרה לרעם!" ואם נעלה מעט למעלה, נגיע לקטע 365, המסתיים כך: "...אנו האנשים שלאחר-המוות!"

הלאה עם זה [un pas encore]. נניח שכלליוּת, מסוג כלשהו, כמו זו שהרגע, אפשר לומר, קראתי, היא השתלה חסרת סדר והגיון, ספק פרודית, ושבשורה התחתונה, היא מאותו הסוג של "שכחתי את המטרייה שלי".

וגם אם לא הכלליוּת, אזי לכול הפחות הטקסט שלפנינו, זה שכבר התחלנו לשכוח, יכול אולי להיות כזה בתנועותיו החלקלקות ביותר, שמפיצות אותו לאין שיעור בסירובן להתפענח.

עם זאת, השיח שלי, גם הוא ברור כמו אותו "שכחתי את המטרייה שלי". גם הוא ניחן באותם מעלות או כשלים רטוריים, פדגוגיים ודמגוגיים, הלא כן?

הבה נניח, בנוסף, שהוא עשוי להיות סתום, שבחרתי את הטקסטים האלה של ניטשה (לדוגמה "שכחתי את המטרייה שלי"), את המושגים או את המילים האלה (לדוגמה "דרבן"), מסיבות שהתולדות והצופן שלהן ידועים אך ורק לי. ואולי בהתאם לסיבות, לתולדות ולצופן שגם לי עצמי אינם ברורים לגמרי. בגבול זה, תוכלו לכול היותר לטעון, שאין צופן המיועד רק לאדם אחד. אך יכול להיות שהמפתח לטקסט הזה נמצא ביני לבין עצמי - בהתאם למוסכמה שאני מסתכם ביותר מאחד. אך מאחר שאני ועצמי נמות בסוף - הרי אין ספק בכך, יש כאן הכרחיות מבנית שלאחר-המוות לקשר שביני - וביניכם - לבין התרחשות הטקסט הזה שאינו מתרחש לעולם. הטקסט יכול להישאר תמיד ובו זמנית גם פתוח, גם נתון וגם בלתי אפשרי לפענוח - בלי שיהיה בכלל ידוע אם הוא אפשרי לפענוח.

נניח אפוא שאיני היחיד שמניח שהוא מכיר את הצופן האידיומטי (רעיון שכבר כשלעצמו מכיל סתירה) של ההתרחשות הזאת: שיש שותפות משוערת כזו או אחרת בסוד של הלא-סוד הזה, אין זה משנה דבר מהתמונה. השותפים ימותו בסוף - הרי אין ספק בכך, והטקסט הזה יוכל להשאר, בהיותו סתום ופרודי (ואני אומר לכם שהוא כזה, מתחילתו ועד סופו, וביכולתי לומר לכם דבר כזה רק מפני שאין זה יכול לקדם אתכם בדבר, וביכולתי לשקר בהודאתי הזאת רק מפני שאי אפשר להעמיד פנים אלא אם כן אומרים את האמת, אלא אם כן אומרים שאומרים את האמת), פתוח לזמן בלתי מוגדר, סתום ופרודי, כלומר סגור, פתוח וסגור בבת אחת או לסירוגין. מקופל/פרוש, או בקיצור - מטרייה, שלא הייתם יכולים להשתמש בה, שמיד הייתם שוכחים אותה, כאילו שמעולם לא שמעתם עליה, כאילו שהיא חלפה לכם מעל לראש, כאילו שבכלל לא שמעתם אותי, כי לא אמרתי דבר שביכולתכם לשמוע. ממטרייה כזו תמיד מאמינים שאפשר להיפטר, כשאין חשק או גשם [pour autant q'il n'a pas plu].

המוות שעליו אני מדבר אינו טרגדיה או תכונה הקשורה בסובייקט מסוים: כזה שיש צורך להעריך ולנתח את כל ההשלכות שלו בנוגע למצב שמעסיק אותנו כאן. לא מדובר כאן במהלך כדוגמת: "אני בן תמותה, לכן, וכן הלאה..." בדיוק להפך, המוות - כמו גם לאחר-המוות - יכולים להופיע רק בזכות אפשרותו של המצב הזה. ובדיוק כמו ביחס לטרגדיה ולפרודיה, כך גם בקשר ללידה.[9]

אולי זה מה שניטשה נהג לכנות הסגנון, הסימולקרה, האישה.

אך באותה המידה צריך להיות גם ברור, לפי המדע העליז, שמאותה הסיבה בדיוק, מעולם לא היה דבר כזה הסגנון, הסימולקרה, האישה. כמו גם ההבדל בין המינים.

כדי שהסימולקרה תתממש - צריך לכתוב במרווח שבין כמה סגנונות. אם יש דבר כזה סגנון, מה שרמזנו עליו בתור האישה (של) ניטשה - חייב להיות אז יותר מאחד.[10]

זהו מועד הפרעון - שני דרבנות לפחות - ביניהם התהום, שאליה מוטל, מוטל בסיכון, אולי גם אובד בה, העוגן.

 

נ.ב. רוז’ה לפּוֹרט מזכיר לי מפגש סוער - היה זה לפני חמש שנים, ואין ביכולתי לפרט כאן את כל הנסיבות - שבמהלכו מצאנו את עצמנו מתנגדים יחדיו, מסיבות שונות, להרמנויטיקן אחד שהכריז בבוז, כבדרך אגב, בנוגע להוצאה לאור של כל כתביו הלא-ערוכים של ניטשה: "הם ימצאו את עצמם מפרסמים את רשימות הכביסה שלו וכל מיני שיירים כמו 'שכחתי את המטרייה שלי'."

שוחחנו על כך שוב, העדים כולם מאשרים זאת. לכן אני בטוח באמיתות הסיפור ובאמינותם של ה"אירועים" האלו, שאין לי כל סיבה אחרת להטיל בהם ספק. אבל אין לי ולו שמץ זיכרון מאותו אירוע, אפילו לא היום.

(1.4.1973)

  
  

נ.ב.נ. בל נעמיד פנים שידוע לנו מהו שנשכח. אך האם בכלל מדובר בחקירת מובנה של השכחה? או בהשבת שאלת השכחה לשאלת הקיים? והאם השכחה של דבר מה קיים (כדוגמת מטרייה) עולה בקנה אחד עם שאלת השכחה של הקיים? שאלה שהיא שימשה בעבורה לכל היותר דימוי בלתי מוצלח? קל וחומר.

לא זכרתי עוד את הטקסט הזה של היידגר, מתוך Zur Seinsfrage, למרות העובדה שקראתי אותו ושציטטתי ממנו בעבר:

"בשלב הסופי של הניהיליזם, נדמה שבדבר כמו הקיום של הקיים אין כלום, שהוא אינו כלום (במובן של nihil negativum). הקיים נותר חסר בצורה ייחודית. הוא נשמר בנסיגה מצועפת שמכסה אותו עצמו. ומה שנמצא בתוך אותו ציעוף הוא שמרכיב את מהותה של השכחה, ונחווה כפי שחוו אותה היוונים. בשורה התחתונה (כלומר, על פי מה שבשורה התחתונה הוא מהותו), אין בכך דבר שלילי, מכיוון שהנסיגה היא ללא ספק נסיגה מגוננת, כזו המשמרת את מה שטרם התגלה. למען ייצוגה היומיומי, לובשת השכחה בנקל חזות של השמטה פשוטה, של חוסר, של ספק. מקובל להניח שלשכוח, שלסבול משכחה, פירושו סתם "להשמיט", ושהשמטה כזו היא מצב הרווח אצל בני אדם (המייצגים את עצמם). אנו נמצאים עדיין מרחק רב מעמידה על מהותה של השכחה. ובדיוק במקום שבו מהות השכחה מגלה את עצמה בפנינו במלוא שיעורה, דווקא שם אנו ממשיכים להיות חשופים ביתר שאת לסכנת הבנת השכחה בתור פעולה אנושית גרידא.

כך הוצגה באלף דרכים שונות שכחת הקיים, כאילו הקיים, אם לספק תמונה מוחשית, אינו אלא מין מטרייה שפיזור דעתו של פרופסור לפילוסופיה גרם לו להשאיר איפשהו.

כעת, השכחה אינה רק מתקיפה, בהיותה שונה למראית עין, את מהותו של הקיים, היא גם עשויה מאותו החומר של הקיים, ומושלת כיעד קיומו."[11]

(17.5.1973)

 

---

 

הערות [הערות בסוגריים מרובעים הן מאת המתרגם]:

 
[1] קטע שמספרו 12,175 בתרגום הצרפתי של המדע העליז, עמ. 457.

[2] ראו את הערת ההבהרה (עקרונות העורכים), בתרגום הצרפתי, עמ. 294.

נ.ב. ההיו העורכים מצרפים ממרחק את הקטע שלנו לקטע אחר (430), שאת קריאתו אני חב לשרה קופמן, ושמסתיים כך: "אין זה נדיר שאישה תגלה שאיפות להקריב את עצמה למען קרבן כזה [להגן על הגבר הדגול ולהפנות אליה את העוינות שהוא מעורר בהכרח], מעשה שיכול לגרום לגבר סיפוק גדול, בתנאי, כמובן, שהוא מספיק אגואיסט להסכים שיעמדו לצדו כליא ברק, מגן סערה או מטרייה מבחירה שכאלה."? הסיכוי לכך קלוש, מכל מיני סיבות, אף על פי שלניטשה אולי חסְרה מדי פעם נוכחותה של אישה כזאת לצידו. הערה בסוף מכתב לאחותו (21 במאי, 1887): "נוצר הרושם שאת, אפילו את, הפכת את עצמך ל’קרבן מרצון’ ולקחת את כל הקשיים על כתפייך. האם האדון-הגיס שלי מסכים שתגלמי תפקיד כזה של כליא-ברק? (ראו בנושא זה, אנושי, אנושי מדי: ‘מדוע הגברת ואגנר רואה בעין כה רעה את האמרה הזאת? בגלל ואגנר? בגללה? זו תמיד תישאר חידה בשבילי')." (29.3.1973).

[3] [על הֶקשר וחתימה ראו, Signature, Event, Context, מאמר שמקורו בהרצאה בעבור Congrès international des Sociétés de philosophie de langue francais  (מונטריאול, אוגוסט 1971. פורסם בין היתר ב-Marges). להרחבה על נושאים אלה ראו,Signéponge , הרצאה שניתנה ב-Cerisy-la-Salle ביולי 1975 ופורסמה במהדורה דו לשונית ב-1985, וכן את הטור הימני של Glas.]

[4] החתימה והטקסט צונחים זה מחוץ לזה, מפרישים הצידה זה את זה, נפרדים זה מזה ומפרישים זה את זה, נוצרים מתוך אותה שבירה שעורפת את ראשיהם, ומשתמרים בגוף חסר הראש. החל ברגע הישָּנוּתם. כעת, מה שחונך אפשרות זו, חונך אותה באמצעות הפקעה וסימון של כל מה שעומד זקור במבנה של גֶלֶל [étron].

גלל, Étron, שם עצם, זכר (המוני): חומר צואתי מוצק ובעל צורה. גלל שוויצרי: חרוט קטן שילדים מכינים מאבק שריפה שעובד לחומר בצקי, ומדליקים בפסגה. היסטוריה: מאה ה-13: Estrons sans ordure   (JUBINAL Fatrasies, t. II, 222). מאה ה-14:Adonques, dit le veneur, tous les estrons que nos chiens font vous feussent en la gorge !  (Modus, f° CII). מאה ה-16: Une tartre bourbonnoise composée.... d'estroncs tout chaulx  (RAB. Pant. II, 16). אטימולוגיה: וָלוֹנית: סטרוֹן. איטלקית: סטרוֹנצוֹ, פרש, גם סטרוֹנזָרֶה, לחתוך. לטינית נמוכה: סטרוּנדיוּס, סטרוּנטוּס. פלמית: סטרוֹנט, זוהמה, גללים. גרמנית: סטרוֹנזֶן, גוש חתוך. גרמנית גבוהה: סטרוּנזָן, להפריד בחיתוך, במיוחד את החלק שנפסל לשימוש.

כאן המקום להוסיף מעט רישומים נוספים. אותו משוררן רחב לב [abondant poéticien] מבקש לאסור על משחקים שכאלה, במיוחד עם ליטרה [[Littré, ולנהוג בחומרה, בשם האַנאַלפַ-ליטרֶיוּת [illitréfaction], ביחס ליצירה מהפכנית ומועילה לציבור ("נותרת האשליה הסובסטנציאליסטית של פיתוח סינטגמטי של כל ה’מובנים’ של מילה. בשירותה [מפונז’ עד דרידה] של האמונה התפלה, האידיאולוגית במהותה, שנובעת מציטוט ממילון, במיוחד מליטרה, שמתייחסים אליו כאל סמכות לשונית - כל זה (מעבר לבעיית השימוש במילון כשלעצמה) מעיד על מין חזרה תמוהה לאידיאולוגיה הבריאתנית של הבורגנות, שמקפיאה את השפה בקלאסיציזם של המאות ה-17 וה-18. יש רק סיבה אחת לקרוא את ליטרה: בגלל מלרמה"). כנגד אמירה חמורה כל כך )אך האם לא התריע באחרונה פרופסור רם דרג שאת כל מה שנאמר על כתיבה במהלך השנים האחרונות, יש לגנות "בחומרה רבה"?), אין לי אלא לפנות לעזרתה של הזרִיָּה,* שאיננה רב-משמעיוּת, ושיש לה עניין זניח בלבד ב"כל ה’מובנים’ של מילה", או בכלל במובן או במילה, ושבה אפשר לקרוא בין השאר: "ליטרה, ממנו אין אנו מבקשים כאן דבר מלבד אטימולוגיה" (עמוד 288), וגם: "שוב, ליטרה, ממנו, כמובן, אין אנו מבקשים לעולם ידע" (עמוד 303).
* [הזרִיָּה,La Dissémination , הפעולה וספרו של דרידה בשם זה. ראו את הסברו המצוין של משה רון, שמתרגם "תפוצה", בבית המרקחת של אפלטון, הקיבוץ המאוחד 2002, הערת שוליים בעמוד 112.]

[5] [השתיירות, restance: "קיום רפאים". כך מוצגת המילה לראשונה בהקדמה ל-Dissémination: "...בתוך הזרייה חקוק בדיוק חוסר האפשרות הזה לצמצם את הטקסט עצמו לאפקטים של המשמעות, התוכן, הנחות היסוד או הנושא שלו. לא מדובר בחוסר אפשרות מעשי, מכיוון שנהוג לעשות זאת, אלא בהתנגדות - אנו נכנה זאת השתיירות [[restance – סוג של כתיבה שאינו יכול לסגל לעצמו צמצום כזה או להסתגל אליו."]

[6] [שלָיֶירמָכֶר, "תופר-צעיפים" בגרמנית, שמו של התיאולוג וההרמנויטיקן הפרוטסטנטי החשוב פרידריך דניאל ארנסט שליירמכר. כך ניטשה: "...בתולדותיה של ההכרה, מורכב כל רישומם של הגרמנים משמות דו-משמעיים, מאז ומתמיד לא הוציאו מקרבם אלא זייפני מטבעות ‘בלתי מודעים’ (פיכטה, שלינג, שופנהאואר, הגל, שלייארמאכר. השם האחרון יאה לכל אלה בדיוק כמו לקאנט וללייבניץ - הם כולם תופרים צעיפים)..." (הנה האיש, פרשת ואגנר, חלק 3).]

[7] [ניסוח מחדש של משפטו המפורסם של לוטרמון: "יפה... כמו מפגש מקרי בין מכונת תפירה למטרייה על שולחן הניתוחים!" ראה Lautréamont, Les Chants de Maldoror (Chant VI, 1)]

[8] [המגן, Reizschutz, מגן מפני גרִייה, ומגונן, לפי שיטה זו, על הפרט מפני טראומות.]

[9] [להרחבה על נושא זה ראו "Derrida's Response To Baldwin", בתוך Arguing With Derrida Blackwell, 2001, עמודים 102-105).]
[10] על הסגנון הספרותי, ראו את מאמרו היפה של עילי ראונר "סגנון" (מפתח, 4, 2011).

[11] Contribution a la question de l'Être, תרגם לצרפתית ג. גרנל. שאלות, I, עמודים 237-238. [Martin Heidegger, Zur Seinsfrage, GA09, עמוד 415.]