מבוא
לעולמות הסיפור ההודי
יש האומרים שסיפור כל מטרתו היא לבדר, להעביר את הזמן או
לשובב את הנפש. אבל מספרים שסיפור יכול גם לכונן מדינות, אפילו לעשות את האדם.
לפחות סיפור במובנו הכולל, כזה של סיפור חיים, של תולַדות או של קורות.
הרי גם לסיפור עצמו יש סיפור. ואמרו כבר רבים ובמגוון דרכים,
שסיפור יכול לספר את מה שאי אפשר להגיד, לתאר, להסביר או לפרש, שלסיפור, אולי רק
לסיפור, מותר להיות סוד מתחילתו ועד סופו. מין סוד כזה שנעשה בשמיעתו ברור
ומבורר, אבל לך תסביר אותו אחר כך. ואולי אפשר רק לספרו.
א. הסיפור של הסיפור
ישנם מקומות בהודו שבהם אנשים לא יצליחו להבין את מהות
הוויכוח על חשיבותם של סיפורים (כדוגמת זה שהתנהל, כך מספרים, בין מרטין בובר לגרשם
שולם). ישנם מקומות שבהם הסיפור כל כך חי ומרכזי, עד שאין שום תיאולוגיה מלבדו,
אין שום הגות חוץ ממנו (אבל חשוב להדגיש שבהודו, אולי אפילו יותר מאצלנו, פועלים
ומשגשגים במקביל גם מגוון תהליכים מודרניים ופוסט-מודרניים).
אתאר בפניכם כמה דוגמאות חשובות ומרכזיות מהודו, בראש
ובראשונה מהמָהַבְּהָרָטָה, שמקובל לראות בה, לצד הרָמָיָינָה, אחד משני האפוסים
הגדולים של הודו. במהבהרטה מכונס אוסף בלתי נדלה של סיפורים, היא, בנוסף לדברים
אחרים, גם מעין אנציקלופדיה של סיפורים. המהבהרטה מלאה במה שקרוי בסנסקריט אוּפַּקְהְיָנָה
(upākhyāna,
"סיפור משנה," אבל גם "תולדות"), מתוכם ישנם ארוכים וקצרים,
חשובים ושוליים, שצרופים ורקומים לכל אורכה. מהיכן הגיעו כל אותם סיפורים? ובכן,
יש על זה סיפור:
פעם אחת שכן האל שיווה במעונו על פסגת הר קָאִילָשָה
שבהימלאיה, שכוב במיטתו לצד אישתו, האלה פַּרְוָטִי. היא החמיאה לו ושיבחה אותו עד
שהרגיש מרוצה. הוא רצה לגמול לה ולכן שאל אותה, "אשתי, מה אוכל לעשות כדי לשמח
אותך?"
ענתה לו אשתו, "אדוני, אם אתה באמת אוהב אותי, ספר לי
סיפור מהנה וחדש, כזה שלא נשמע לפני כן."
"איזה סיפור יש, בעבר בהווה או בעתיד, שאינך
מכירה?" שאל אותה בפליאה בעלה, האל שיווה. אך היא לא ויתרה והמשיכה להפציר בו
שיספר לה סיפור חדש. שיווה, ברצונו לרצות את אשתו האהובה, סיפר לה מגוון סיפורים
רומנטיים בדבר אהבתם בגילגולים קודמים. אבל פרווטי התרגזה, "ברצוני לשמוע
סיפור חדש שלא נשמע לפני כן מעולם," אמרה, "לא דברים שידועים כבר
לכולם." שיווה נבהל מכעסה ומיהר להבטיח לה לספר סיפור כזה. פרווטי נתנה הוראה
לנַנְדִי, השור הנאמן, כלי רכבו של בעלה, לשמור על הדלת ולדאוג שאף אחד לא יכנס ויפריע
להם. שיווה פתח בסיפורו:
"האלים תמיד שמחים ומאושרים," הסביר, "בני
האדם, לעומת זאת, תמיד אומללים ומסכנים. לכן, סיפורים מעניינים עוסקים תמיד במה
שנמצא באמצע, בין האלים לבני האדם, ובעיקר באנשים בעלי כוחות פלאיים."
בדיוק באותו זמן הגיע למקום פּוּשְפָּדַנְטָה ("שיני
פרחים"), אחד ממשרתיו הנאמנים של שיווה. הוא הופתע והסתקרן מכך שאינו מורשה
להכנס לחדר אדונו. כיוון שהיה מורגל בקסמים, הפך עצמו לבלתי נראה, התגנב פנימה,
ישב בחדר והקשיב לסיפורו של שיווה לפרווטי
על קורותיהם המופלאות של האנשים הפלאיים.
כשחזר הביתה, סיפר פושפדנטה את הסיפור לאישתו.
אישתו, גָ’יָה, שיושבת בדלתה של פרווטי ומשרתת אותה, סיפרה למחרת לגבירתה
בהתלהבות את הסיפור כולו.
פרווטי מיהרה בזעם אל בעלה, האל שיווה, ואמרה, "רימית
אותי, לא סיפרת לי סיפור חדש, כולם מכירים אותו, הנה אפילו ג’ייה, המשרתת הפשוטה
שלי, סיפרה לי אותו." שיווה המופתע התבונן בעיני רוחו וראה את כל שקרה. הוא
ניחם את אישתו, "הסיפור היה חדש לגמרי," הבטיח לה, "אבל פושפדנטה,
בעלה של ג’ייה, התגנב בלתי נראה לחדרנו ושמע את הכול. אף אחד אחר לא שמע את הסיפור
הזה."
פרווטי הזועמת זימנה לחדרה את פושפדנטה, היא קיללה אותו
שיהפוך לאדם רגיל, בן תמותה. מָלָיָוָן, משרת נוסף שהיה שם, ניסה לסנגר על
פושפדנטה, ולכן קולל אף הוא בקללה דומה. ג’ייה, אישתו של פושפדנטה, התחננה בבכי
בפני פרווטי לקבוע מועד פקיעה לקללה.
"יצור שמימי שנהפך בגלל קללה לשד, מתגורר ביער וִינְדְהְיָה,"
אמרה פרווטי, "כשתפגוש בו ותספר לו את הסיפור במלואו, תוסר קללתך,"
והוסיפה, "כשיפגוש אותו השד במלייוון ויספר לו את הסיפור, תוסר גם קללתו שלו
והוא ישוב להיות יצור שמימי. וברגע שמלייוון יכתוב את הסיפור ויפרסמו ברבים,
ישתחרר אף הוא מקללתו." ברגע שסיימה לדבר, נעלמו שני המשרתים הנאמנים כבמכת
ברק מן החדר.
לאחר כמה ימים, החלה פרווטי מתייסרת ביסורי חרטה, היא פנתה
לבעלה, האל שיווה, ושאלה, "היכן הם אותם שני משרתים נאמנים שקיללתי?"
"פושפדנטה, משרתי האהוב, נולד בתור וָרָרוּצִ’י בעיר
הגדולה קָאוּשַמְבִּי," ענה שיווה, "מלייוון, נולד בשם גוּנַדְהְיָה, בעיר
הנפלאה סוּפְּרָטִישְטְהִיטָה." הוא חיבק את אישתו לנַחמה, ושניהם נשכבו על
מיטתם, העשויה מענפי העץ הממלא משאלות.
זהו חלקו הראשון של הסיפור, וכבר אקדים ואומר שחלקים ממה
שסיפר שיווה לפרווטי, אותו סיפור חדש שלא נשמע לפני כן לעולם, מצאו את דרכם למהבהרטה. בנוסף לכך, רוכז חלק מהם בחיבורים חשובים אחרים, כדוגמת הקַטְהָה-סָרִיט-סָגָרָה
של סוֹמָדֶוָה והבְּרִהָט-קַטְהָה-מַנְגָ’רִי של קְשֶמֶנְדְרָה.
אנו יכולים לשים לב כאן לכמה מאפיינים חשובים של סיפור, כאלו
שמבדילים אותו מכל כתיבה אחרת: עובדת היותו סודי ואסור לשמיעה, אך עם זאת, העובדה
שהעונש על שמיעתו מבוטל דרך השמעתו, שהוא מעורב מטבעו במין משחק רצוא-ושוב של
גילוי והסתרה, וגם שיש לו כוח השפעה עצום, שהשמעתו יכולה להביא לאבדון או לגאולה
עצמיים. וישנה עובדה נוספת שמתגלה מהטקסט שלפנינו: שהסיפור על הסיפור של הסיפור
יכול להיות גם הוא בעצמו סיפור. אבל הבה נפסיק להשתהות ונמשיך בסיפור:
וררוצ’י, שהיה פושפדנטה, נולד וגדל בעיר קאושמבי, הוא הרבה
בלימודיו ונהפך למלומד גדול. בכל יום היה נוהג להתפלל במקדשה של האלה פרווטי
בעיר. יום אחד באה בחלומו האלה וציוותה עליו לצאת אל יער וִינְדְהְיָה הפראי. וררוצ’י
האדוק קם מיד משנתו, ארז את כליו ושם פעמיו אל היער. כשהגיע אליו, התיישב בפתחו והאזין בחשש לשאגות הנמרים והאריות. לפתע בא מולו, גדול כמו ברוש, השד קָנַבְּהוּטִי.
"מי אתה," שאל אותו וררוצ’י, "מראך מראה שד, אך תכונתך מעידה על
טוב לבך."
השד קנבהוטי התיישב לצד וררוצ’י ואמר, "אכן אינני שד.
בעבר הייתי יצור שמימי, אך אל הממון, קוּבֶּרָה, קילל אותי שאיהפך לשד." פעם
עברו כאן פרווטי ושיווה, ושמעתי אותה שואלת את בעלה בחרטה, "מתי תוסר כבר
הקללה מפושפדנטה?"
"קודם כל עליו לספר את הסיפור לקנבהוטי," ענה לה
בעלה. מאז אני יושב כאן וממתין לפושפדנטה שיבוא.
וררוצ’י קפץ על רגליו כאילו נעור משנתו ואמר, "אני פושפדנטה! עכשיו הכול זכור לי! אספר לך את הסיפור במלואו."
הוא סיפר לשד קנבהוטי את הסיפור כולו, בשבע מאות אלפי בתי
שיר, בדיוק כפי שסיפר אותו שיווה לפרווטי. כשסיים, השתחווה לרגליו השד ואמר,
"אין אתה אלא האל שיווה, הרי מי מלבדו יכול לספר סיפור נפלא שכזה?"
הסיפור סוטה כאן, כדרכם של סיפורים, ומספר על חייו של היצור
השמימי פושפדנטה בתור בן האדם וררוצ’י, על קורותיו ועל הרפתקאותיו. אנו מגלים,
כצפוי, שאלו מרובות, מגוונות ומופלאות, ללבנו יכול להתגנב הספק, שהן בעצם חלק מאותו
סיפור שסיפר שיווה לפרווטי. כדאי גם לתת את הדעת על חשיבות השיכחה והזיכרון בסיפור
שלפנינו, אבל הבה נמשיך בו:
לאחר שקללתו הוסרה והוא חדל להיות בן תמותה, הלך משם
פושפדנטה ובדרכו ראה נזיר על גדת נהר הגַנְגָה. הנזיר ערך טקס דתי, הוא נהג בחוסר
זהירות ונפצע באצבעו מלהב עלה של עשב.
פושפדנטה הפך במבט עיניו את הדם לשרף של עץ. מייד קפץ על רגליו הנזיר המופתע והחל
רוקד ושר וצועק "הסתיימה הדרך! הסתיימה הדרך! יש לי כוחות קסם!"
פושפדנטה פרץ בצחוק גדול ואמר לנזיר, "אני הוא זה שהפך את דמך לשרף, היה זה
כדי לבחון את גאוותך, מתברר שהיא עדיין גדולה למדי."
בינתיים הגיע גם גונדהיה, שהיה מלייוון, ליער וינדהיה, יער
שעל ההר שבמרכזו ניצב מקדשה הגדול והחשוב של האלה פרווטי. הוא הסתובב ביער עד שפגש
את השד קנבהוטי, ומיד התחיל לרקוד, לקפץ ולצחוק בשמחה, הוא צעק בשפת השדים,
"מהר, ספר לי את הסיפור שסיפר לך פושפדנטה! רק כך אוכל להשתחרר מקללתי!"
"אספר לך," אמר השד וחייך, "אבל קודם כל,
כיוון שסקרנת אותי, ספר לי בתמורה את סיפורך שלך."
גונדהיה החל מספר את סיפורו, שגם הוא כצפוי מפותל וארוך
ומלא בהרפתקאות שונות ומשונות, ואין לנו ברירה אלא לדלג עליו כאן. בסופו, אנחנו
מוצאים את גונדהייה בתפקיד משרתו המלומד של המלך סָטָוָהָנָה, שהיה שליט מפורסם
ואמיץ, אבל לא מלומד גדול.
יום אחד, בילה המלך עם כל נשותיו בטבילה באגם. לאחר ששיחקו
והשתעשעו, החלו מתיזים מים זה על זה, עד שהתעייפה המלכה הראשית וביקשה מהמלך בסנסקריט,
"אל תתיז." מיד ציווה המלך המאושר שיביאו ממתקים למלכה. אך זו
פרצה בצחוק גדול. "לא ביקשתי ממתקים (modakaiḥ), אלא שלא תתיז (mā udakaiḥ - שתי מילים שניתכות יחדיו לפי חוקי הדקדוק בסנסקריט ל-modakaiḥ)" אמרה בין צחקוק אחד למשנהו, "האם אתה כה בור שאינך
מכיר את חוקי הדקדוק?"
המלך התבייש מאוד. הוא חזר לארמונו ונפל למשכב. אף אחד
מרופאיו לא הצליח לרפאו מהדכאון שנפל עליו. לבסוף, זימן אליו את גונדהיה המלומד
ושאלו, "כמה זמן יקח לי ללמוד סנסקריט?"
"כדי ללמוד את חוקי הדקדוק צריך שתים עשרה שנה,"
ענה גונדהיה המלומד. "שתים עשרה שנה?" שאל המלך ביאוש. באותו רגע נכנס
לחדר מלומד אחר והכריז, "ביכולתי ללמד את המלך בתוך שישה חודשים."
"בלתי אפשרי," אמר גונדהיה בכעס, " אם תצליח
אני נשבע להפסיק לדבר ולכתוב בסנסקריט ובכל שפה אחרת שידועה לי."
אותו חכם, היה עני מרוד, והצהרתו שביכולתו ללמד את המלך היתה
נחפזת ונבעה מיאושו. הוא חזר לביתו והתייעץ עם אישתו מה לעשות. היא הציעה שיתפלל
לאחד האלים ויבקש עזרה. הוא הלך למקדשו של קַרְטִיקֶאָה, בנו של שיווה, והתפלל אליו.
והנה בחלומו באותו הלילה, התגלה לו ספר דקדוק מופלא, בעזרתו יוכל לבצע את הבטחתו
למלך.
למחרת, ניגש המלומד אל המלך בלב שמח והחל ללמדו. בתום שישה
חודשים, נהפך המלך למלומד גדול, לשליטתו בשפת הסנסקריט לא היו מתחרים. גונדהיה
הכיר בתבוסתו, הוא חתם את שפתיו, הניח את עטו, ויצא לנדוד ביער וינדהיה. במהלך
שיטוטיו, פגש שדים רבים, למד מהם את שפתם, והחל, בלית ברירה, לדבר בה.
משסיים גונדהיה את סיפורו, החל השד קנבהוטי, בהתאם
להבטחתו, לספר לו את סיפורו של פושפדנטה, אותו סיפור שסיפר שיווה לפרווטי באותו
לילה גורלי. עם תום הסיפור, שוחרר השד קנבהוטי מקללתו וגונדהיה הנרגש מיהר לכתוב
את כל הסיפור ששמע כדי שלא יישכח ממנו. אבל לא היו לו לא נייר ולא דיו - לכן פצע את
אצבעו, וכתב את הסיפור כולו, את כל שבע מאות אלף בתי השיר, בדמו שלו, על עלי עץ
ובשפת השדים.
כשסיים לכתוב, חשב כיצד לפרסם את הסיפור ברבים, הרי זה היה
התנאי לשחרורו מהקללה. הוא החליט למסור את העלים הכתובים לשליח שימסור אותם למלך.
כשהגיע השליח לארמון ומסר את העלים, הביט בהם המלך המלומד
כעת בגועל. עלים כתובים בדם? ואפילו לא בשפה ספרותית ומכובדת, אלא בשפת השדים? הוא שלח
בזעם את השליח בחזרה עם הסיפור שהביא.
גונדהיה התעצב אל לבו ואיבד תקווה. הוא הדליק מדורה
גדולה, הוציא עלה אחר עלה מהערימה הגדולה, קרא את תוכנו בקול רם והטיל אותו
למדורה. כל חיות היער באו, התאספו סביב למדורה והחלו בוכות על מעשיו.
בינתיים נפל המלך למשכב. הרופאים שבדקו אותו פסקו שמחלתו
נובעת מכך שלבשר שהוא אוכל אין יותר תכונות מזינות. מיד שלח מרגלים ליער לבדוק מה
הסיבה. הם שבו וסיפרו סיפור מוזר, כל חיות היער עומדות סביב איש אחד שמטיל עלים
למדורה וקורא מתוכם בקול, כולן הפסיקו לרעות ולאכול ולצוד, ולכן איבד בשרן את ערכו
התזונתי. המלך המסוקרן יצא מיד אל מקום האסיפה, הוא ראה שם את גונדהיה מקריא בקול
את סיפורו ומטיל אותו, עלה אחר עלה, לאש הבוערת.
המלך פילס לעצמו דרך בין החיות הבוכיות, הוא ניגש אל
גונדהיה ושאל אותו למעשיו. כששמע את קורותיו, ירד על ברכיו, התנצל על טעותו והתחנן
לקבל את הסיפור, אותו סיפור חדש שסיפר באותו לילה שיווה לפרווטי ושלא נשמע לפני כן
מעולם. גונדהיה נתן למלך את מה שנותר בידו, כעשרת אלפים בתי שיר, והתנצל, כי רוב
הסיפור כבר נשרף.
עד כאן הסיפור שנספר מתוך הסיפור שחלקים או רסיסים ממנו
מפוזרים בכל אוספי הסיפורים ההודיים ששרדו. למעשה, על פי המסורת מקורו של כל סיפור
הודי הוא מאותו אוסף של גונדהיה, זה שנשרף כמעט כולו ואבד לנצח.
ברצוני להעיר על כמה פרטים חשובים, הראשון הוא העובדה שבכל
פעם שמסופר סיפור, קורה דבר מה בעל חשיבות גדולה. הסיפור אינו מיועד רק לשם בידור
או הנאה, סיפורו מחולל תמורה בשומע ובמספר. בנוסף, יש בסיפור יסוד של הדדיות,
במובן של ספר לי ואספר לך. נדמה שבאופן רגיל סיפור תמיד ניתן תמורת סיפור.
שימו לב שהסיפור גם תמיד מוסתר ומגולה, מושמד ומפורסם. נדמה
שתמיד פועלים כוחות שמעוניינים שיאבד ואחרים שמעוניינים שיוודע. נדמה גם שכוחות
אלו הם, למעשה, זהים, ומתחלפים בתפקידיהם בהתאם לזמן ולמקום.
בנוסף, כדאי לשים לב לעובדה שהסיפור, כפי שסופר בסיפורנו,
שפתו נמוכה, והיחס אליו מצד המלומדים הוא יחס מזלזל מטבעו. הוא נדמה על פי הרושם
הראשוני כמשהו פסול ומיותר, ורק שמיעתו מגלה את טבעו. פעם אחר פעם מתגלה בסיפור תפקידה של הגאווה במניעת שמיעתו.
לא אתעכב כאן עוד. כפי שסיפרתי, אחד מאוספי הסיפורים הנרחבים
ביותר בהודו נמצא באפוס המהבהרטה, ואפוס הרמיינה לעומתו, אינו למעשה אלא פיתוח נרחב ורדיקלי של אחד הסיפורים המופיעים במהבהרטה ובשאר אוספי סיפורים. לצד עובדות אלה כדאי לציין גם שכל ממלכה בתולדות
הודו, בין אם היתה שָאִיוִיסטית, וָאִישְנָוית, בודהיסטית או גָ’אִינית, דאגה לספר את סיפורי המהבהרטה
והרמיינה, ודאגה גם לפרסם גירסה משלה לאפוסים, גרסה שבה שולבו תמיד סיפורים חדשים,
כאלה שלא נשמעו לפני כן מעולם. לעיתים קרובות הטקסט הראשון שמוצאים בשפה
מקומית (וחסרת פרסטיג'ה ספרותית) מאזור כלשהו בהודו הוא גרסה של המהבהרטה או של
הרמיינה. (תהליך זה נמשך אף בימינו: אחד המפעלים הספרותיים החשובים ביותר שנכרכו בהקמתה של הודו העצמאית היה עריכתה ופרסומה של גרסה מדעית של המהבהרטה, מפעל עצום שנמשך 47 שנה.) נדמה לפעמים שבהודו, הממלכה תלויה בסיפור יותר משהסיפור תלוי בממלכה.
ואוסיף רק דבר אזהרה: על פי האמונה ההודית, אסור להחזיק
בארון הספרים את המהבהרטה כולה בשלמותה, כי אז יתמוטט ויקרוס הבית. והנה עצה שנתן
לי חבר הודי: מה שעליך לעשות הוא לשמור חצי בביתך וחצי בבית חברך, רק כך תחמוק
מהסכנה.
הנה שוב אנו פוגשים כאן את העקרון שסיפור מחייב הדדיות, ושתמיד יש למישהו רק חלק ממנו, ואולי גם שידיעתו בשלמותו מסכנת את שלום השומע.
ב. סיפורה של סִירִי
ברצוני כעת לגעת במהירות בקשר שבין סיפורים לזהות ולשיכחה.
אותה שיכחה, אפשר אולי לטעון, נמצאת גם בסיפורים, מסופרת
בסיפורים, מספרים עליה דרך סיפורים, ונדמה תמיד שהם מזכירים לנו דבר מה
נשכח, כאילו כבר שמענו אותם פעם, כאילו נלקחו מתוך חלום שחלמנו או מילדותנו. הקשר שבין סיפורים לזהות הוא
מורכב וסבוך, ואין לי שהות או יכולת לברר אותו בצורה מספקת כאן. כל מה שארצה לעשות
הוא להציץ לרגע למקום זר ומוזר בדרום הודו, מקום שמנקודת המבט של תושביו, ודאי
היינו אנו נדמים זרים ומוזרים.
בדרום הודו, בדרום מדינת קַרְנָטָקָה, שוכן חבל ארץ ששמו טוּלוּ-נָדוּ.
תושביו הם האליטה התרבותית של מדינת קרנטקה, והם ידועים בהישגיהם התרבותיים והאינטלקטואליים. יחד עם זאת, הם אינם מאמינים באלים המוכרים במה שמכונה היום "הינדואיזם", במקומם, הם
נוהגים לספר סיפורים על סִירִי. סירי היתה אישה שסבלה כל ימי חייה, היא נוצלה בידי
בעלה ונאנסה בידי אחי בעלה. שתי בנותיה, אָבָּגָה ודָרָגָה, ובנה קוּמָרָה, אף הם
סבלו מייסורים ומתלאות מרובים, כל אחד מהם, במהלך הסיפור העגום הזה, נרצח או מתאבד.
והנה, סיפורה של סירי, שפירוש שמה "קדוּשה" או "ברכה", מסופר
שוב ושוב ברחבי טולו-נדו. הנשים שעובדות בשדות האורז שרות אותו בעת הזריעה ובעת
הקציר, והגברים והנשים גם יחד שרים אותו בטקסים ובחגים הדתיים. סירי היא גם הארץ, גם האלה הגדולה וגם אם, תלאותיה ואסונותיה נקשרים בפולחנם של אנשי הטולו לפעולות בני האדם בעולם (כאשר זורעים את השדות לדוגמה, מרבים לשיר על אינוסה של סירי).
פעם בשנה, במקומות שונים ברחבי טולו-נדו, מתכנסים האנשים
לספר את סיפורה של סירי בצורה מיוחדת. גברים ונשים נבחרים תופסים את מקומם, ולאחר
טקס וקידוש, נהפכים לגיבורים השונים מתוך הסיפור. האירוע יכול אולי להזכיר הופעת
תיאטרון, אבל השחקנים אינם שחקנים במובן הרגיל. למעשה, הם נהפכים בפועל לגיבורי
הסיפור, ושוכחים את זהותם המקורית. הגיבורים מתחלקים למעגלים, בכל אחד מהם מסופר הסיפור של סירי ותלאות חייה. לפעמים מצורפות למעגל גם נשים הסובלות מדיבוק שדי (שהיה כפי הנראה מוגדר אצלנו כפסיכוזה). על
פי האמונה, אם נכשלו כל הדרכים הרגילות להסיר את הדיבוק, ניתן להחליף את השד באחת הדמויות
מהסיפור של סירי. אותה אישה מדובקת, משתחררת מהשד ששוכן בה ונהפכת לאחת הדמויות.
ברוב המקרים, תמשיך אותה אישה למלא תפקיד זה גם בשנים הבאות, ותחזור לתפקד בחברה. בתום הטקס חוזרים
המשתתפים לזהותם הרגילה, ושוכחים את כל שקרה במהלכו.
חוקרים שחקרו את המסורת, החשוב ביניהם הוא האנתרופולוג
פטר קלאוס, גילו להפתעתם שאיש אינו מסוגל לספר להם את סיפורה של סירי מתחילתו ועד
סופו. הם גילו גם שהסיפור לעולם אינו מסופר מתחילתו ועד סופו במהלך הטקס, אלא רק
חלקים ורסיסים ממנו מסופרים בכל מעגל ומעגל. גם הנשים ששרות את שבחי סירי בשדות,
אינן מספרות אף פעם את הסיפור במלואו. בנוסף, יש לסיפור ריבוי צורות ופנים, בכל
פעם הוא מסופר קצת אחרת, אך יחד עם זאת, הוא לעולם אינו סוטה מהקווים הכלליים של
הסיפור הידוע, סיפורה של סירי.
זו רק דוגמה אחת, מני רבות מרחבי הודו, בחלק מהן, אף משמשים
סיפורי המהבהרטה כבסיס לשחזור חי כזה. ואין כוונתי להשוות בין מסורות אלו למסורות
סיפוריות אחרות, בטח שלא לזו היהודית. אולי מדובר כאן בדוגמה קיצונית יחסית, בדרך
שבה היא משתמשת בסיפורים ובקשר שלהם לזהות, יחד עם זאת, אנו מוצאים בה חיזוקים
להכרחיוּת של ריבוי הגרסאות, ליכולתו של הסיפור לשנות הן את המספר והן את השומע, ולקשר שבין הסיפור לשיכחה, כאילו שתמיד נזכרים בו כבמשהו שמקורו קדום יותר. ואולי הגיע אלינו מבין
להבות מדורתו של גונדהיה שכל חיות היער בוכיות סביבה.
 |
| נשים מתכוננות להיהפך לסירי - צילום מתוך מאמר של פטר קלאוס |
ג. עולמות הסיפור ההודי
לסיום אנסה לחלק את הסיפורים ההודים לקטגוריות. חשוב לזכור
שהרבה סיפורים זולגים ומחליפים זהויות בין הקטגוריות השונות, ושרבים מהם משמשים
גם כתשתית לסיפורים אחרים, חדשים.
קודם כל ישנן אסופות הסיפורים הקלאסיות, אלה שכבר הזכרנו,
ובנוסף להם גם סיפורי החיות שבפַּנְצָ’טַנְטְרָה המפורסם
ובהִיטוֹפָּדֶשָה, שניהם זכו באלף השנים האחרונות לאינספור תרגומים כמעט לכל שפות
העולם.
בנוסף קיימת ספרות ענפה ונרחבת של פּוּרָנוֹת ("קדמוניות"), כתבי קודש עבי כרס שהם אסופות של סיפורים לצד הגות פילוסופית
ותיאולוגית. כל ספר כזה הוא אוצר בלום של סיפורים, ישנן עשרות פורנות, חלקן אף בכמה גרסאות שונות.
קטגוריה נוספת, שפגשנו בדמות סירי, משמשת כמעין תיאולוגיה
לזרמים משניים או חיצוניים להינדואיזם, אבל שואבת השראה וכוח מהסיפורים הקלאסיים. סיפורים מהקטגוריה זו כמעט לא פורסמו מעולם. יוצאי דופן הם סירי, הגיבורים פָּבּוּגִ’י ודֶוְנָרָיָן ממדינת רָגַ’סְטְהָן ואַלְהָה ממדינת אוּטָר-פְּרָדֶש,
שגרסה מסופרת "שלמה" של כל אחד מהם פורסמה בתרגום לאנגלית.
קטגוריה נוספת וחשובה היא זו שנהוג לכנות בשם "סיפורי
עם", קטגוריה זו מורכבת ברובה מסיפורים שנקודת המבט בהם שונה מזו ההגמונית,
כלומר זו ששלטת ומכתיבה את התרבות שבה הם מסופרים. אלה הם בעיקר סיפורי נשים, ורבים מהם
נאספו, קוטלגו ופורסמו באוספים במאתיים השנה האחרונות.
ההודים מספרים סיפורים בכל הזדמנות, ובחגים הדתיים יש אף
חובה דתית לספר מסיפורי החג. כל כהן דת המקבל עולי רגל מכיר ויודע לספר
מגוון עצום של סיפורים שקשורים במקדש שבו הוא משרת, מקדש שלעתים קרובות בנוי כמו טקסט ארכיטקטוני מורכב.
לספרות העולמית התגלגלו בעיקר סיפורים מהקטגוריה הקלאסית.
לעיתים קרובות, אבדו להם בדרך הדהודיהם המוכרים, והם לבשו לבוש חדש משל התרבות
המאמצת.
החשיבות שבלימוד עולם הסיפורים ההודי, נובעת מגודלו
ומחשיבותו התרבותית. אני מאמין שההיכרות איתו יכולה לתרום רבות למי שבא ממקום כמו
שלנו, מקום שבו ה"סיפור המודרני" ומצבור ערכיו המהפכניים משמש כמודל
הדומיננטי. קל לשכוח עד כמה סיפורים כאלה - שמתפרסמים עם שם מחברם המקורי בספר
כרוך, נקראים לרוב רק פעם אחת, לעולם אינם מתגלגלים בגרסאות וכמעט אף פעם גם אינם מסופרים בעל פה - אינם הכלל אלא דווקא היוצא מהכלל. ההיכרות עם עולם סיפורי
שונה עשויה לאפשר לנו להבחין ביתר קלות בתכונות השייכות, אולי, לכל סיפור:
היותו קשור בשיכחה ובזהות, היותו נידון לגלגולים שונים ומשונים, איך בדומה לעלים הכתובים בדם בשפת השדים, נדמים הסיפורים נחותים ומיותרים,
אולי אפילו בזויים, אבל בבחינה מדוקדקת יותר, לאחר קריאה או שמיעה, מתגלה חשיבותם הגדולה, זו שטמונה
ביכולתם לחולל תמורה במספר ובשומע, תמורה שכוחה נובע דווקא מהתוכן הסיפורי שלהם,
כזה שנדמה שאינו יכול ללבוש שום צורה אחרת מבלי להעלם ולהישכח.
פטר קלאוס (Peter Claus) גילה בין השאר שלתבניות
שונות וסינכרוניות של סיפור סירי יש גבולות גיאוגרפיים. כלומר, שבאיזור מסויים
שניתן לתחמו, נחשב ביטול של מוטיב מסוים לסטייה בלתי אפשרית מהסיפור, עד שהוא אינו
יכול להחשב יותר כסיפורה של סירי, בעוד שבאיזור גיאוגרפי אחר שינויו או השמטתו של אותו
מוטיב לא יחשבו כסטייה מהותית, אבל מוטיב או קבוצת מוטיבים אחרים יכולים להחשב שם
כמהותיים לזיהוי הסיפור:
Claus,
Peter J., “Variability in the Tulu Paddanas”, Udupi, April 19, 1993) Presented at the Conference on Dravidian Language and Literature, Stuttgart, Germany).
Claus,
Peter J., "Text Variability and Authenticity in the Siri
Cult" (Brückner, Heidrun, et. al.,
Flags of Fame: Studies in South Asian Folk Culture, Delhi: The
Inter-regional Seminar, South Asia Institute, University of Heidelberg, 1993,
p. 335-374)
*
תרשים עזר
דרך מסירת הסיפור הגדול (וָדָּקָהָה בשפת השדים, בְּרִהַטְקַטְהָה בסנסקריט):
* עיבוד להרצאה בפני צוות האנציקלופדיה התימטולוגית של הסיפור
היהודי, אוניברסיטת בר-אילן, יולי 2009.
