גאליב - ארבעה גאזאלים של בית אחד

  
שיריו של גאליב אינם מתמסרים בקלות או בקריאה ראשונה, הם גם לא מתבררים סופית לאחר קריאות חוזרות ונשנות. ואכן, אחת ההאשמות הקיצוניות ביותר שהוטחו במשורר היא שבשיריו אין כל משמעות או הגיון. אף על פי שלא נהוג לעשות זאת, ניסיתי לשמר בתרגומים שלהלן מעט מאותה איכות מבלבלת של שיריו שאפשרה ביקורת כזאת, מתוך האמונה שעיקר כוחם מתגלה (או מסתתר) במשחקם החמקמק.

   
  

105

ho gaī hai ghair kī śīrīṃ-bayānī kār-gar
'iśq kā us ko gumāṃ ham be-zabānoṃ par nahīṃ

    

מתק הצהרות היריב עשה את שלו
לא נותרו לה ספקות בקשר אלינו, האוהבים חסרי הלשון

הערות

"לה" - לאהבתנו (כמקובל בז'אנר, זהותה של האהבה עמומה ועשויה להיות אישה, נער צעיר או האל, כולם בלתי מושגים).

בשיר מובעת אירוניה ברורה ומורכבת, מכיוון שהדברים נאמרים בידי המשורר ומנקודת מבטם של "חסרי הלשון". (האם גאזאל המיטיב לנסח את כשלון האהבה מסייע להשגתה? ואם כן, האם תיאור של כשלון כפול - גם באהבה וגם בהתנסחות - יעיל כפליים?)

109

zamāna sakht kam-āzār hai ba jān-e asad
vagarna ham to tavaqqo' ziyāda rakhte haiṃ 

    

בחיי אסד, התקופה מעוטת סבל קשות
אלא מה, אנחנו הרי עוד מצפים לרבות

הערות

"בחיי אסד" - הביטוי גדוש במשמעות: הוא משמש בו זמנית כמעין הפטרה רטורית, כקישור בין התקופה הנוכחית לחייו של עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד (שדמותו אהובה וחשובה כל כך במסורות הסוּפיות), וכהתייחסות לגאליב עצמו (ששמו הפרטי אסדאוּלָּה, על שם עלי, ושאסד היה שם העט המקורי שלו). 

"מעוטת סבל קשות" - האוקסימורון "מועט קשות" (sakht kam) מעורר תמיהה, פרנסס פריצ'ט אומרת עליו: "הצירוף המוזר הזה זוהר בחשיכה, הוא דורש בבירור תשומת לב וחשיבה עמוקה."

135

ghar meṃ thā kyā ki tirā gham use ghārat kartā

vah jo rakhte the ham ik hasrat-e ta'mīr so hai 

   

מה היה שם בבית, שייסוריך יכלו להחריב?
מה שטיפחנו אז - תקווה שייכון, היא עדיין

הערות
ייסורי האהבה החריבו את הבית, ולכן התקווה שהיתה לבניינו - נתחזקה.
(הערה שולית: tirā ולא terā - מאילוצי משקל.)

   

150

zindagī apnī jab is śakl se guzrī ghālib 
ham bhī kyaa yād kareṃge ki khudā rakhte the 

    

כשחלפו חיינו בצורה שכזו, גאליב
איך נזכור אף אנחנו שהיה לנו אל

הערות

מבחינה רטורית, השורה השנייה יכולה להסתיים בסימן שאלה או בסימן קריאה (האצורים שניהם ב"איך" בתרגום וב-kyā במקור), ולכן יש לה שתי משמעויות - הסותרות ומשלימות זו את זו: "איך נזכור שהיה לנו אל?" / "איך נזכור שהיה לנו אל!"

   

~

    
מחשבות לסיום

אחד המאפיינים שמתגלה בשירים המתורגמים הוא יחסו המורכב של גאליב לכשלון ולסבל. נראה שגאליב מזהה את העובדה שהסבל והתסכול הנובעים ממרדף השווא אחר האל, אינם אלא מנת חלקו היחידה של המאמין הנחוש, ולכן - סימני דרך חשובים בדרכו הדתית המפרכת. מסיבה זו משויך לחוויות הקשות מעין ערך חיובי חמקמק, והן נהפכות בשיריו לעדויות להתקדמות בעבודה הדתית. העצב העז מאובדן האל נהפך לסימן מוצפן המורה על נתיב השגתו, ומעיד על כך שהדרך לא אבדה עדיין. היחס הדיאלקטי והחצוי הזה מבוטא היטב בגאזאל מס' 135: אמנם הבית נחרב בגלל כשלון האהבה, אבל אין בחורבן זה כל אסון אמיתי, מכיוון שתחושת המטרה - התקווה לשלמות המסומלת בבניין הבית - רק התחזקה כעת. רעיון  זה מבוטא ביתר שאת בגאזאל האחרון, מס' 150: כשלון החיים, כשלונו של מסע החיים, שעליו מרמזת שורת השיר הראשונה, מהווה בו זמנית כשלון בהשגת האל ותזכורת רבת עוצמה לקרבתו ("איך נזכור שהיה לנו אל") - תזכורת שהיא למעשה כל שהאוהב זקוק לו. כך גם בגאזאל המורכב מס' 105: גאליב, המשורר, "מחזק" את כשלון האהבה בהודאה גם בכשלון מילותיו, אך מאחר שכשלונה של האהבה הכרחי, והיא מנת חלקו של האוהב הנחוש, יש ב"הכפלת" הכשלון משום הישג מרומז, סימן עמום ומתסכל להתקדמות. "אהבת הכשלון" הזאת מובאת לשיא ניסוחה האירוני בגאזאל מס' 109, שבו מודה גאליב שחייו קשים (וחייו של גאליב היו אכן קשים מאוד, הן חומרית והן רגשית), אך מחבל בהודאתו בניסוח הסותר "סבל מועט קשות", ומצהיר שהוא כמובן עוד מצפה לרבות (לסבל? להישגים? להישגים שיתבטאו ככשלונות?). הפרדוקס המובע בשירים הוא לב לבם, ומזכיר במעט את כאב הגעגועים, הנתפס כשיא ביטויה של אהבת אמת במסורות פואטיות הינדואיות, לדוגמה בשירת הבְּהַקְטִי - כאב העלול להוביל למותו של המתגעגע. האל אינו מושג לבני אנוש - אך המרדף אחריו הוא משימת חיים עליונה, משימה המתחזקת ומתעצמת, בעיניו המפוכחות של המשורר, דרך כשלונותיה ותסכוליה החוזרים ונשנים.
 

~