"הכול יתברר
בקרוב," הוא אומר,
"כבר כמעט פיענחתי את השיר של דופדי."
דראופדי הוא משיאי הפרוזה של דווי. הסיפור פורסם בשנת 1978 באסופה
רחם אש (שבה מכונסים הנובלה
מבצע בּוֹשָי טוּדוּ ועוד שני סיפורים קצרים). ב-1981 הוא
התפרסם באנגלית בתרגומה של גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק ונהיה מאז מושא למחקר אקדמאי ענף בנושאי ספרות, מגדר ופוסט קולוניאליזם. הסיפור מסמן את הבשלתה של התפנית העמוקה והרדיקלית שחלה בכתיבתה של דווי בסוף שנות השישים (בספרים כדוגמת
אמא של אלף שמונים וארבע). זהו סגנונה הבוגר של דווי - פרוזה דחוסה, עובדתית, כמעט עיתונאית, המושתתת על היכרות עמוקה עם המצב בשטח, ושזורה במארג אסוציאטיבי, לעתים סוריאליסטי.
הרקע לסיפור הוא המאבק שמתנהל בעשורים האחרונים באזורים נרחבים במרכזה ובמזרחה של הודו בין המשטרה והצבא ההודיים למורדים "מאואיסטים", שרובם אָדִיוָסִים ("בני שבטים"), במלחמה על אופי השלטון ועל חלוקת המשאבים במדינה.
[1]
שם:
דוֹפְּדִי מֵגְ'הֶן, גיל: עשרים ושבע, בעל: דוּלוֹן מַגְ'הִי (נפטר), כתובת: צֵ'רַקְהָן,
מחוז בַּנְקַרְגְ'הָר, צלקת בכתף (דוֹפּדי חטפה כדור), מאה רוּפִּי פרס למידע אם
חיה או מתה או עזרה במעצר...
שיחה בין שני לובשי מדים עטורי
מדליות.
מדים ראשון: "איך זה שם סַנְטָלִי
דופדי? ברשימה של השמות שהבאתי אין שם כזה. איך זה שם לא רשום ברשימה?"
מדים שני: "דראופדי מג'הן.
נולדה בשנה שאמה דשה אורז אצל שוּרְג'וֹ שַהוּ (נפטר) בבָּקוּלִי. אשתו של שורג’ו
נתנה לה את השם."
מדים ראשון: "הקצינים השוויצרים
האלה אוהבים לכתוב בלי סוף בדוחות שלהם. כתוב עוד משהו תחת השם שלה?"
מדים שני: "הפושעת הכי ידועה. מבוקשת
בהרבה מאוד..."
תיק: דולון ודופדי עבדו כפועלים
שכירים, הסתובבו בבִּירבְּהוּם, בּורְדְהומָן, מוֹרשִידָבָּד, בַּנְקוּרָה. בשנת
1971, במבצע בקולי הידוע, כששלושה כפרים כותרו ורוססו במכונות ירייה, נשכבו גם שניהם
כמו מתים. למעשה היו הפושעים הראשיים, רצחו את שורג'ו שהו ואת בנו. במהלך
הבצורת השתלטו על הבארות ומאגרי המים של הקסטות הגבוהות. בכל דבר ועניין היו
הגורם המסית. כשערך קפטן אַרְגָ'ן סִינְג, הארכיטקט הראשי של מבצע בקולי, ספירת
גופות בבוקר ולא מצא את בני הזוג, קפצה מיד רמת הסוכר בדמו וחזרה והוכיחה שסוכרת נגרמת
מדאגה וממתח. לסוכרת שניים עשר בעלים – המתח הוא אחד מהם.
דולון ודופדי התחבאו במשך זמן רב בחשכה
ניאנדרטלית, הכוחות המיוחדים פילחו את החשכה בחיפוש חמוש והכריחו הרבה פועלים
שכירים סנטלים במגוון המחוזות של מערב בנגל לפגוש בבוראם כנגד רצונם. על פי החוקה
ההודית חייהם של כל בני האדם מקודשים בלי קשר לגזע ולדת, ולמרות זאת ממשיכים לקרות
אירועים יוצאי דופן כאלה. יש לכך שתי סיבות: הראשונה – מיומנותם יוצאת הדופן של
בני הזוג בהתחבאות, השנייה – לכוחות המיוחדים נראים לא רק הסנטלים, אלא גם כל שאר
בני השבטים מענף המוּנְדָה האסטרו-אסייתי, בדיוק אותו הדבר.
למעשה, בכל רחבי יער גְ'הַרְקְהָנִי,
הנמצא תחת שיפוטה של תחנת המשטרה של בנקרג'הר (בהודו אפילו תולעת נמצאת תחת שיפוטה
של תחנת משטרה כלשהי), כדוגמת הפינות הדרום-מערבית והדרום-מזרחית, אפשר לקרוא
פרטים מקפיאי דם באסופת העדויות המוצגת בנוגע לחשודים בתקיפתן של תחנות משטרה, בגניבת
רובים (מאחר שהחוטפים לרוב אינם משכילים הם לפעמים אומרים "תביא ת'מחסנית"
במקום את הרובה), ברצח סוחרי תבואה, בעלי אדמות, מלווים בריבית, אנשי חוק, פקידים
ומשתפי פעולה. איש ואישה שחורים זעקו וייללו לפני האירוע כמו סירנה. הם שרו
בעליזות בשפה פראית, כזאת שאפילו הסנטלים לא מסוגלים להבין. לדוגמה:
שָמָרֶה הִיג'וּלֵנָקוֹ מאר
גוֹגֵ'קוֹפֵּה
וגם -
הֵנְדֵה רַמְבְּרָה קֵצֵ'ה
קֵצֵ'ה
פּוּנְדִי רַמְבְּרָה קֵצֵ'ה
קֵצֵ'ה
מה שמוכיח ללא ספק שהם הסיבה לסוכרת
של סרן ארג'ן סינג. בעקבות הליכים ממשלתיים בלתי מובנים, בדומה למושג הפוּרוּשָה בפילוסופיית הסַנְקְהְיָה או כמו שהסרטים של אנטוניוני אינם מובנים סתם כך לכל אדם,
יצא שארג'ן סינג נשלח לפקד על מבצע יער ג’הרקהני בשנית. לאחר שלמד מהתיקים שהזוג המיילל
והרוקד שהוזכר לעיל הוא שתי הגופות הנמלטות, נכנס ארג'ן סינג למין מצב הכרה של
זומבי, ולבסוף פיתח פוביה לא רציונלית כה עזה מאנשים שחורים, שבכל פעם שראה אדם
שחור בשק גופות, אמר "הם הורגים אותי," נתקף דכאון והתחיל לשתות ולהשתין
בלי הפסקה. לא המדים ולא הגְרַנְטְסַהְבּ הצליחו להקל על היאוש שלו. בסופו של דבר הצליחו
להביאו, באמצעות איום בפרישה מוקדמת, לשולחנו של האדון שֵנָנאיוֹק, המומחה הבנגלי
המזדקן לפוליטיקה הלוחמנית של השמאל ושל הימין הקיצוניים. שננאיוק מכיר את הפעולות ואת
היכולות של הצד האחר יותר טוב ממנו. לכן הוא קודם כול פותח בפני ארג'ן סינג בשירת
הלל לחכמת המלחמה של הסִיקְהִים. ולאחר מכן ממשיך בהסברו, מה, רק לצד האחר מותר
לשאוב כוח מקנה של אקדח? כוחו של ארג'ן סינג גם הוא נובע מאבר המין הזכרי של אקדח.
בימינו בלי אקדח ביד אפילו חמשת החפצים המקודשים של הסיקהים מאבדים תועלת ומשמעות. הוא נואם את הנאומים האלה בפני כולם, כתוצאה מכך, חוזרים הכוחות הלוחמים
להאמין בספר החוקים הצבאי. אין זה ספר סתם לכל אחד. כתוב בו שלוחמת גרילה בעזרת כלי
נשק פרימיטיביים היא שיטת הלוחמה הנתעבת והמחפירה ביותר. לפי מה שכתוב בו, השמדה
מיידית של כל מי שמשתתף בלחימה כזו היא חובתו המקודשת של כל חייל. דופדי ודולון
משתייכים לפיו לקטגוריה הזאת, הרי גם הם הורגים באמצעות גרזן, מגל, חץ וקשת וכיוצא
באלה. למעשה, כוח הלחימה שלהם עולה על זה של האדונים. לא כל האדונים מיומנים
בשימוש בכלי נשק, הם חושבים שאם יחזיקו אקדח טעון הכוח יתגלה מעצמו. אבל מכיוון שדולנה
ודופדי לא יודעים קרוא וכתוב, הם לומדים בכל דור ודור להשתמש בכלי נשק. כדאי לציין בנקודה זו,
שאף על פי שהצד האחר אכן מזלזל בשננאיוק, הוא אינו אדם פשוט לחלוטין. למרות פעולותיו,
מבחינה תיאורטית הוא מעריך ומכבד את הצד האחר. הוא מכבד אותם מאחר שגישה של "זה
שום דבר, סתם משחק ברובים ואקדחים," אינה מאפשרת להבין אותם, גם לא להשמיד
אותם. אם ברצונך להשמיד את האויב, עליך להיעשות כמוהו. לכן הוא נעשה כמוהם (מבחינה
תיאורטית) והבין אותם. הוא מקווה לשבת ולכתוב על כל זה בעתיד. הוא החליט להפריך שם
(בספר שלו) את טענות האדונים ולהבליט את המסר של הפועלים השכירים. התהליכים
המחשבתיים האלה אולי נדמים מורכבים מאין כמוהם, אבל לאמיתו של דבר הוא אדם רגיל
למדי, השואב הנאה, בדיוק כאבותיו, מסעודת בשר צב. למעשה ברור לו, כמו שאומר אותו
שיר ישן, שהעולם משתנה בכל סיבוב. ובכל עולם חדש כזה דרושות ההמלצות המתאימות כדי
לשרוד בכבוד. אם צריך, יוכיח בעתיד כמה נכונה היתה נקודת השקפתו להבנת העניין. ברור
לו שאיש לא יזכור בעתיד את מעשיו בהווה, וגם שאם יצליח לשנות את עורו מעולם לעולם,
יוכל לייצג בכל פעם את העולם הרלוונטי. אמנם היום הוא נפטר מהצעירים באמצעות "חיסולים
ומעצרים", אבל ברור לו שמהר מאוד יישכחו מלב האנשים המראות והלקחים של הדם
שנשפך. כמו כן הוא מאמין, בדיוק כמו שייקספיר, שהעולם שייך לצעירים. יש בו גם מפרוספרו.
בכל מקרה, התקבל מידע שהרבה צעירים
וצעירות בג'יפים, חבורה אחר חבורה, תקפו תחנות משטרה, החרידו ורוממו בו זמנית את רוח
האיזור ונעלמו בתוך יער ג’הרקהני. מכיוון שמאז שנמלטו מבקולי, עבדו דופדי ודולון
כמעט אצל כל בעלי האדמות, ביכולתם לספק במהירות לתוקפים את פרטי מטרותיהם, ולהכריז
בגאווה שגם הם חיילים מהשורה כמו כולם. בסופו של דבר מכותר יער ג’הרקהני הבלתי
חדיר בחיילים, הכוחות הלוחמים נכנסים ומפצלים את שטח הלחימה לגזרות בחיפוש אחר הנמלטים.
בו בזמן משרטטי המפות מכינים תרשימים של היער, וחיילים במארב שומרים על הנחלים,
המעיינות ומקורות המים. גם כעת הם שומרים, גם כעת הם מחפשים. באחד החיפושים האלה ראה
אחד הגששים של הכוח, דוּקְהִירָם גְהוֹרָרִי, צעיר סנטלי ששכב על בטנו על סלע שטוח וטבל את פניו לשתות מים. בעודו שוכב, חוררו אותו הכדורים, קוטר השלוש מאות ושלוש
קרע את גופו, והוא פשט את שתי ידיו, צעק בקול נורא "מָה-הוֹ" בפה מקציף
מדם ונשכב בלי ניע. אחר כך התברר שהיה זה דולון מג'הי הנודע לשמצה.
מה פירוש אותו "מה-הו"?
האם זוהי סיסמה לוחמנית באיזושהי שפה אָדִיוָסִית? אפילו לאחר מחשבה מאומצת לא
הצליחו להחליט בוודאות במשרד ההגנה. שני מומחים לאדיווסים הוטסו מקוֹלקָטָה
והתחילו להזיע מעל למילונים שהכינו אדונים רמי מעלה כדוגמת הופמן-ג'פר וגולדן-פלמר.
בסופו של דבר זימן שננאיוק היודע כול את צ'וֹמְרוּ. צ'ומרו, סוחב המים הסנטלי של
המחנה, גיחך כשהבחין בשני המומחים, הוא גירד באוזנו בסיגריית בִּידִי ואמר, "הרי
ככה היו אומרים הסנטלים של מַלדָה כשהם התחילו להילחם בזמן של המלך גנדהי! זה
קריאת מלחמה. אבל מי פה אמר 'מה-הו'? מישהו בא ממלדה?"
התעלומה נפתרה. לאחר מכן, משאירים
החיילים את גופתו של דולון על הסלע ומטפסים על העצים לבושים בגדי הסוואה ירוקים.
הם מחבקים את הענפים מכוסי העלים כמו הרבה אלי פאן וממתינים, בשעה שנמלים אדומות
נושכות אותם באזורים הרגישים, לראות אם מישהו ינסה לקחת את הגופה. זו דרכו של
הצייד, לא של החייל. אבל שננאיוק יודע שמהממזרים האלה אי אפשר להיפטר בדרכים
המקובלות. לכן הוא מורה לאנשיו למשוך את הטרף בעזרת גופה כפתיון. "הכול יתברר
בקרוב," הוא אומר, "כבר כמעט פיענחתי את השיר של דופדי."
החיילים מבצעים את המשימה בפקודתו.
אבל אף אחד אינו מגיע לאסוף את הגופה של דולון. בלילה החיילים יורים לעבר התכתשות,
וכשהם יורדים, מגלים שהרגו שני דורבנים שהזדווגו על העלים היבשים. בחוסר אחריות
משווע, חוטף דוקהירם, גשש היער של החיילים, סכין בצוואר לפני שהוא מספיק לדרוש את
הפרס על לכידת דולון. החיילים נושאים את גופתו של דולון וסובלים כאבי תופת
כשהנמלים, שסעודתן הופרעה, עוברות לנשוך אותם. כששננאיוק שומע שאף אחד לא בא לקחת
את הגופה הוא מכה בעותק האנטי פשיסטי של ממלא
המקום וצועק, "מה?" מיד מתפרץ פנימה אחד המומחים לשבטים בשמחה
ערומה וגלויה כמו ארכימדס ואומר, "קום, המפקד! גיליתי מה זה כל
ה'הֵנדֵה רַמְבְּרָה' הזה. זה שפת המוּנְדָרִי."
כך נמשכים החיפושים אחר דופדי. המבצע
ברצועת היער של ג’הרקהני נמשך – וגם יימשך. זוהי יבלת על אחורי הממשלה. כזו שלא
ניתן לרפא בעזרת המשחה הרגילה והמוכרת או לנקז בעזרת עשבי המרפא הנכונים. בשלב
הראשון נתפסים הנמלטים בקלות עקב בורותם בטופוגרפיית היער, ונורים על חשבון משלם
המיסים בהתאם לחוקי ההתקלות. בהתאם לחוקי ההתקלות, נהפכים גלגלי העינים שלהם,
המעיים, הקיבות, הלבבות, אברי המין וכן הלאה למזון לשועלים, לניצים, לצבועים,
לחתולי הבר, לנמלים ולתולעים, והטמאים צועדים בשמחה למכור את השלדים החשופים.
בשלב הבא, הם מפסיקים להיקלע לקרבות
פנים אל פנים. נדמה כעת שנמצא להם מודיע אמין. רוב הסיכויים שזאת דופדי. דופדי אהבה
את דולון יותר מאשר את עצמה. לא פלא שהיא זאת שמצילה את הנמלטים עכשיו.
"הם" גם זאת רק השערה.
למה?
כמה היו במקור?
התשובה שתיקה. על זה מספרים הרבה
סיפורים, הרבה ספרים מתפרסמים. עדיף לא להאמין לכל דבר.
כמה נהרגו בשש שנות העימות?
התשובה שתיקה.
למה אחרי העימותים מגלים את השלדים
עם זרועות שבורות או קטועות? יכול להיות שאנשים בלי ידיים נלחמו? למה אגן הירכיים
רופף, למה הרגליים והצלעות מרוסקות?
יש לזה שני סוגים של תשובות. שתיקה.
נזיפה נעלבת בעיניים. תתביישו! למה להעלות את כל זה עכשיו? מה שהיה היה...
כמה נשארו ביער? התשובה שתיקה.
המונים? האם מוצדק להחזיק גדוד גדול
בשטח פראי כזה על חשבון משלם המיסים?
התשובה: אובג'קשן! "שטח פראי"
זה לא מדוייק. לגדוד ניתנת תזונה בפיקוח, אמצעים למילוי כל המצוות הדתיות והזדמנות
להקשיב לתחנת הרדיו הממלכתית וִיוִידְהָה בְּהָרָטִי ולצפות בסנג'יב
קומר ובאל קרישנה פנים אל פנים בסרט אלו הם החיים. לא, האזור אינו "פראי".
כמה נשארו?
התשובה שתיקה.
כמה נשארו? יש בכלל מישהו?
התשובה מתארכת.
ידיעה שהגיעה: טוב, הפעולות נמשכות.
מלווים בריבית, בעלי אדמות, סוחרי תבואה, בעלי בתי זונות אנונימיים, משתפי פעולה
לשעבר, כולם ממשיכים לרעוד מפחד. הרעבים והערומים ממשיכים להתנגד ולנהוג בצורה
חסרת אחריות. בכמה אזורים ממוקדים הפועלים המהגרים משתכרים טוב יותר. הכפרים
שמצדדים בפליטים ממשיכים לשמור על שתיקה ולנהוג בעוינות. אירועים כאלה גורמים לבן
אדם לחשוב ש...
איך דופדי מג'הן משתלבת בתמונה הזאת?
ודאי היא בקשר עם הפליטים. עניין
הפחד אינו קשור לכאן. אלה ששרדו חיו זמן רב בעולם הפרימיטיבי של היער, התחברו עם
פועלים מהגרים עניים ועם בני השבטים, ודאי שכחו כבר את לימודיהם. ואולי הם משקיעים
את כל מה שלמדו באדמה המפרנסת אותם ובלימוד טכניקות חדשות ללחימה ולהישרדות. קל
לירות ולהיפטר מאנשים שכל מה שיש להם הוא השכלה כלפי חוץ והתלהבות פנימית כנה,
מאנשים שפועלים בצורה מעשית קשה להיפטר בקלות כזאת.
לכן אסור להפסיק את מבצע יער ג’הרקהני.
הסיבה: מילות האזהרה בספר החוקים של הצבא.
[2]
תִפסו
את דופדי מג'הן, היא תוביל אתכם לאחרים.
דופדי התקדמה באיטיות, עם מעט אורז
תפור בתוך החגורה. אשתו של מוּשָיי טוּדוּ בישלה לה קצת. היא עושה את זה לפעמים.
כשהאורז מתקרר, דופדי קושרת אותו בכיסוי החלציים שלה והולכת לאט. בזמן ההליכה היא הוציאה
והרגה את הכינים בשערה. אם היה לה קצת נפט, היתה משפשפת אותו בקרקפת ונפטרת
מהכינים. אז היתה יכולה לחפוף את השיער בסודה לשתייה. אבל הבני זונות הניחו
מלכודות בכל עיקול נחל. אם יריחו נפט במים, יבואו בעקבות הריח.
"דופדי!"
היא אינה עונה. היא לעולם אינה עונה כשקוראים
בשמה. ממש היום ראתה במשרד של מנהלת המחוז את ההודעה על הפרס המובטח על ראשה. אשתו
של מושיי טודו אמרה, "על מה את מסתכלת? איפה דופדי מג'הן? כסף למי שיסגיר
אותה!"
"כמה?"
"מ...אתיים!"
"אלוהים!"
אשתו של מושיי טודו אמרה לה מחוץ
למשרד, "הרבה הכנות הפעם, מלא שוטרים חדשים."
"כן."
"אל תבואי יותר."
"למה?"
אשתו של מושיי טודו השפילה מבט,
"טודו אומר שהמפקד חזר. אם יתפסו אותך, כל הכפר, הבקתות שלנו..."
"הם שוב ישרפו אותן."
"כן. ובקשר לדוקהירם..."
"המפקד יודע?"
"שוּמָיי ובּוּדְהָנָה בגדו
בנו."
"איפה הם?"
"ברחו ברכבת."
דופדי חשבה על משהו ואז אמרה,
"לכי הביתה. לא יודעת מה יקרה, אם יתפסו אותי אל תזהי אותי."
"את לא יכולה לברוח?"
"לא. תגידי, כמה פעמים אפשר
לברוח? מה הם יעשו אם יתפסו אותי? יעשו איתי התקלות? שיעשו."
אשתו של מושיי אמרה, "אין לנו
מקום אחר ללכת."
דופדי אמרה ברכות, "אני לא אגיד
שם של אף אחד."
דופדי יודעת, למדה דרך שמיעה חוזרת
ונשנית, איך מתמודדים עם עינויים. אם המוח והגוף יכנעו לעינויים, תנשוך דופדי ותקטע
את לשונה. הבחור ההוא עשה את זה. הם עשו אתו התקלות. כשהם עושים אתך התקלות,
ידיך נקשרות מאחור. כל העצמות שלך נשברות, אבר המין שלך נהיה פצע נוראי. נהרג בהתקלות עם המשטרה... זכר אלמוני... גיל עשרים
ושתיים...
בזמן שהלכה וחשבה את המחשבות האלה,
שמעה דופדי מישהו קורא, "דופדי!"
היא לא ענתה. היא אינה עונה כשקוראים
לה בשמה. כאן שמה אוּפִּי מג'הן. אבל מי קורא לה?
עוקצי החשדות תמיד מקופלים בהכרתה,
לשמיעת "דופדי" הם מתקשחים כקוציו של דורבן. בזמן הליכתה, גוללה במחשבתה
את סרט הפרצופים המוכרים. מי? לא שוֹמְרָה, שומרה נמצא במנוסה. גם שומיי ובודהנה
במנוסה, מסיבות אחרות כמובן. לא גוֹלוֹק, הוא בבקולי. אולי מישהו מבקולי? אחרי
בקולי השמות שלה ושל דולון שונו לאוּפִּי מג'הן ומָטַנְג מג'הי. חוץ ממושיי ואשתו איש
אינו יודע כאן מי הם. מקרב האדונים הצעירים גם לא כל הקודמים ידעו.
היתה זו תקופה מלאת צרות. דופדי מתבלבלת
כשהיא נזכרת בה. מבצע בקולי בבקולי, שורג’ו שהו סידר עם בִּידִי-בָּבּוּ לחפור שני
מאגרי מים ושלוש בארות בתוך השטח של שני הבתים שלו. אין מים בשום מקום, בצורת
במחוז בירבהום. אין סוף מים בבית של שורג’ו שהו, ברור כשמש.
קח מים תמורת מס תעלות, הכול עולה
באש.
מה יוצא מהגברת הייצור החקלאי באמצעות
כספי המיסים?
הכול עולה באש.
תסתלקו מפה. אני לא מאמין בשטויות של
מנהלת המחוז שלכם. את הייצור החקלאי צריך להגביר בעזרת מים. אתם רוצים שחצי משדות
האורז יימסרו לגידול משותף. מי לא היה רוצה אורז חינם? אז תביאו לי אורז הביתה, תביאו
לי כסף. אני למדתי את הלקח שלי מלנסות לעזור לכם.
איזה טוב עשית?
לא נתתי מים לכפר?
נתת אותם לקרוב משפחה שלך,
בְּהַגוּנָל.
אתה לא מקבל מים?
לא, הטמאים לא מקבלים מים.
הוויכוח התחיל אז. בתקופת בצורת
הסבלנות האנושית מתלקחת בקלות. סָטִיש וג'וּגָל מהכפר והאדון הצעיר ההוא, קראו לו
רָנָה? אמרו, "מלווה בריבית בעל אדמות לא ייתן כלום, תורידו אותו."
ביתו של שורג’ו שהו כותר בלילה. שורג’ו
שהו לקח את הרובה שלו. שורג’ו נקשר בחבל לקשירת פרות. גלגלי העיניים הלבנים שלו
הסתובבו סחור סחור, הוא איבד שליטה על צרכיו פעם אחר פעם. דולון אמר, "אחים,
אני רוצה את המכה הראשונה. אבא של סבא שלי הלווה ממנו קצת אורז, ואני ממשיך לעבוד
בשבילו בחינם כדי לכסות את החוב."
דופדי אמרה, "הוא הסתכל עלי והזיל
ריר, אני אנקר את עיניו."
שורג’ו שהו. ואז מסר טלגרפי
מסְיוּרִי. רכבת מיוחדת. צבא. הג'יפ לא הגיע עד בקולי. צעידה-צעידה-צעידה. רמיסה-רמיסה-רמיסה, החצץ תחת המגפיים הממוסמרות. לכַתר. פקודות במערכת הכריזה.
ג'וגל מַנְדָל, סטיש מנדל, רנה הידוע גם בשם פַּרְבִיר, גם בשם דִיפָּק, דולון
מג'הי-דופדי מג'הן, להיכנע-להיכנע-להיכנע. איזה להיכנע-להיכנע. לקצור-לקצור-לקצור
את כל הכפר. טק-טק-טק אבק שריפה באוויר טק-טק מסביב לשעון טק-טק להביורים. הכפר
בקולי עולה באש. עוד נשים וגברים, ילדים... אש-אש. אסטרטגיית סגירת תעלה. זה
הסוף-זה הסוף-זה הסוף עד שירד לילה. דופדי ודולון זחלו על גחונם למקום מבטחים.
אחרי בקולי הם לא יכלו ללכת
לפַּלטָקוּדִי. בְּהוּפָּטִי וטָפָּה לקחו אותם אליהם. אז הוחלט שדופדי ודולון
יעבדו בסביבות רצועת ג’הרקהני. "מותק," הסביר דולון לדופדי, "ככה
הכי טוב. אמנם לא יהיו לנו משפחה וילדים, אבל מי יודע? אולי יום אחד ניפטר מבעלי אדמות
וממלווים בריבית ומשוטרים!"
מי קורא לה היום מאחורי גבה?
דופדי המשיכה ללכת. כפרים ושדות,
שיחים וסלעים – שלטים של המחלקה לעבודות ציבוריות – צליל צעדי ריצה מאחורי גבה. רק
אדם אחד רץ. יער ג’הרקהני עדיין במרחק שני מיילים. עכשיו שום דבר כבר לא מעניין
אותה חוץ מלהכנס ליער. היא מוכרחה ליידע אותם שהמשטרה שוב תלתה שלטים עם שמה. מוכרחה
ליידע אותם שהמפקד הבן זונה ההוא חזר. חייבים להחליף את מקומות המחבוא. צריך גם לבטל
את התכנית לעשות ללַקְהִי בֵּרָה ולנָרָן בֵּרָה כמו שעשו לשורג’ו שהו בגלל הבעיות
בתשלום לעובדי השדה בסַנְדָרָה. שומיי ובודהנה יודעים הכול. דחיפות של סכנה גדולה
ישבה מתחת לצלעותיה של דופדי. כעת הבינה שהבגידה של שומיי ובודהנה אינה מקור בושה
לסנטלים. דמה של דופדי הוא דם שחור טהור ולא מדולל של מחוז צַ'מְפָּה. בין צַ'מְפָּה
לבקולי זורחים ושוקעים מיליוני ירחים. אולי דמם טומא. דופדי חשה גאווה באבותיה. הם
נהגו להגן על דם נשותיהם עם רעל קָנְצ' שחור. שומיי ובודהנה הם בני כלאיים. פירות
המלחמה. תרומה למחוז רַרְהָה מהחיילים האמריקאים שהוצבו בשְיַנְדַנְגָה.
אחרת, עורב יאכל בשר עורב לפני שסנטל יבגוד בסנטל.
צעדים מאחורי גבה. הצעדים שומרים
מרחק. אורז בחגורתה, עלי טבק דחופים במותניה. אָרִיגִ'יט, מָלִינִי, שָמוּ, מַנְטוּ
– איש מהם אינו מעשן, אפילו לא שותה תה – עלי טבק ואבקת גיר, התרופה הכי טובה
לעקיצות עקרבים. אסור לוותר על כלום.
דופדי פנתה שמאלה. בכיוון הזה נמצא
המחנה. שני מיילים. זו לא הדרך ליער. אבל דופדי לא תיכנס ליער עם משתף פעולה
מאחורי הגב.
אני נשבעת בחיים שלי. בחיים של דולון,
בחיים שלי. אסור לספר כלום.
הצעדים פונים שמאלה. דופדי נוגעת
במותן. בכף ידה ניחום בצורת חצי סהר. מגל קטן. הנפחים בג’הרקהני הם אנשי מלאכה
מעולים. כזה חוד נעשה לו, אוּפִּי, בשביל מאה דוקהירמים – איזה מזל שדופדי אינה
אדון. למעשה, אולי הם מבינים הכי טוב מגל, גרזן וסכין. עושים את עבודתם בשתיקה. אורות
המחנה במרחק. למה דופדי הולכת לשם? עצרי לרגע. הם שוב פונים. חה! גם אם אסתובב
במשך כל הלילה בעיניים עצומות אדע איפה אני נמצאת. לא אלך ליער, ככה לא אצליח להיפטר
ממנו. לא אצליח להימלט ממנו. משתף פעולה צבוֹע בן זונה, מפחד פחד מוות מהמוות, אתה
לא מסוגל להתרוצץ ברחבי היער. אתיש אותך, אזרוק אותך לתעלה ואגמור אותך.
אסור לומר ולו מילה אחת. דופדי ראתה
את המחנה החדש, היא ישבה בתחנת האוטובוס, העבירה את שעות היום, עישנה סיגריות בידי
וגילתה כמה שיירות משטרה מגיעות, כמה רכבי קשר. ארבע דלעות, שבעה בצלים, חמישים
פלפלים, דיווח ישיר ומדויק. את המידע הזה אי אפשר עכשיו להעביר הלאה. הם יבינו
שדופדי מג'הן נקלעה להתקלות ויברחו. קולו של אריג'יט – "אם מישהו נתפס,
האחרים צריכים להסתנכרן ולהחליף מקום מחבוא. אם החברה דופדי מאחרת, אנחנו לא
נשארים. נשאיר סימן לאן הלכנו. אף חבר לא יתן לאחרים למות בגללו."
קולו של אריגי'ט, פכפוך מים, "כִּיוון
המחבוא הבא יצויין בעזרת חוד חץ עשוי עץ תחת הסלע."
דופדי מכבדת ומבינה את כל זה. דולון
מת, אבל, תרשו לי לספר לכם שהוא לא גרם לאף אחד אחר למות. הרי כבר מהתחלה לא היה
לנו בראש דבר כזה, אתה נקלע להתקלות למען כל האחרים. עכשיו החוקים נוקשים בהרבה,
חדים וברורים. דופדי חוזרת – טוב, לא חוזרת – לא טוב. להחליף מקום מחבוא. הסימן
יהיה כזה שהצד השני לא יגלה אותו, לא יוכל להבין אותו גם אם יגלה.
צעדים מאחורי גבה. דופדי שוב פונה. שלושת
המיילים וחצי האלה של אדמה וקרקע טרשית הם הדרך הכי טובה להיכנס ליער. דופדי
משאירה את הדרך הזאת מאחוריה. דרך מישורית קצרה משתרעת לפניה, ואז שוב סלעים. הצבא אינו
יכול להקים מחנה על קרקע סלעית כזו. האזור שקט למדי. זה כמו מבוך, כל גוש נראה כמו
כל אחד אחר. מצוין. דופדי תוביל את משתף הפעולה לגְהָט שריפת הגופות. פָּטִיטְפָּבָּן
מסָרַנְדָה הוקרב לאלה קאלִי מגהט שריפת הגופות.
"עצרי!"
גוש סלע מתרומם ונעמד. עוד אחד. ועוד
אחד. שננאיוק המזדקן מרגיש בו זמנית ניצחון ודכדוך. אם ברצונך להשמיד את האויב, היעשה
כמוהו. הוא עשה את זה. כבר לפני שש שנים ידע לצפות מראש כל צעד שלהם. הוא עדיין יודע.
לכן הוא מרגיש התרוממות רוח. הרי הוא עוקב אחר הספרות בנושא, קרא את משחק הדמים ומצא בו חיזוק לדרך מחשבתו
ועבודתו.
דופדי אינה מסוגלת להתל בו, זה מדכדך
אותו. יש לזה שני סוגים של סיבות. לפני שש שנים פרסם שננאיוק מאמר בהתבסס על הסטטיסטיקה
שנאגרה בתאי מוחו. הוא הדגים במאמר שמנקודת מבטם של העובדים המהגרים הוא תומך
במאבקם. דופדי היא עובדת מהגרת, לוחמת מנוסה. חפש והשמד. דופדי מג'הן עומדת להעצר,
ותושמד. תחושת חרטה.
"עצרי!"
דופדי קפאה במקומה. הצעדים מאחור ניגשו
מסביב לפניה. סכר התעלה מתחת לצלעותיה של דופדי נפרץ. אין תקווה. אחיו של שורג’ו
שהו, רוֹטוֹנִי שהו. שני גושי הסלע ניגשו קדימה, שומיי ובודהנה. הם לא נמלטו
ברכבת.
קולו של אריג'יט, "כמו שצריך
לדעת מתי מנצחים, כך צריך לדעת גם להודות בתבוסה ולהתחיל בהכנות לשלב הבא."
עכשיו דופדי פורשת את זרועותיה,
מרימה פנים לשמיים, פונה לעבר היער וזועקת בכל כוח קיומה. פעם, פעמיים, שלוש
פעמים. בהתפרצות השלישית הציפורים על העצים שבפאתי יער ג’הרקהני מתעוררות וטופחות
בכנפיהן. הדי הצעקה מתפזרים למרחקים.
[3]
דראופדי
מג'הן נעצרה ב-18.57. לקח שעה להביא אותה למחנה. החקירה ארכה שעה אחת נוספת בדיוק.
אף אחד לא נגע בה, היא הורשתה לשבת על שרפרף צבאי קלוע. בשעה 20.57 התקרב מועד
ארוחת הערב של שננאיוק. הוא אמר, "טפלו בה, עשו מה שצריך," ונעלם.
מאז חלפו מיליון ירחים, מיליארד שנות
ירח. כשפקחה את עיניה, אחרי מיליון שנות אור, ראתה דראופדי, למרבה הפלא, שמים וירח.
אט אט החלו לנוע ראשי המסמרים המדממים בתוך מוחה. בנסיון לנוע, גילתה שידיה ורגליה
עדיין קשורות לארבעה מוטות. משהו דביק מתחת לישבן ולמותניים, הדם שלה. רק את כיסוי
הפה הורידו. צמא בלתי נסבל. כדי לא לפלוט בטעות "מים," תפסה את השפה
התחתונה בשיניים. היא חשה שאבר המין שלה מדמם. כמה באו לטפל בה?
ממיטים עליה בושה, דמעה נזלה מזווית
עינה. באור הירח העכור היא הנמיכה עין כבויה, הביטה בשדיה והבינה שאכן, באמת טיפלו
בה כמו שצריך. עכשיו שננאיוק יהיה מרוצה. שדיה פצועים ומדממים, הפטמות קרועות.
כמה? ארבעה-חמישה-שישה-שבעה – אז דראופדי איבדה את ההכרה.
היא מסובבת את המבט ורואה משהו לבן.
הבגד שלה. הוא ולא אחר. לפתע מתעוררת בה תקווה כנגד כל הסיכויים. אולי נטשו אותה,
שהשועלים יטרפו אותה. אבל אז שומעת שפשוף רגליים. היא מסובבת את הראש, השומר
נשען על כידון הרובה שלו ונועץ בה מבט מלא תאווה. דראופדי עוצמת עיניים. היא אינה
צריכה להמתין זמן רב. תהליך הטיפול בה מתחיל מחדש. ממשיך. הירח מקיא מעט אור והולך
לישון. רק הבשר השחור עולה ויורד, עולה ויורד לפניו.
אז מגיע הבוקר.
דראופדי מג'הן מובאת לאוהל ומוטלת על
הקש. פיסת הבגד שלה מוטלת עליה לכסות את הגוף.
אז, אחרי ארוחת בוקר, אחרי קריאת
עיתונים ושליחת הידיעה בקשר, "דראופדי מג'הן נתפסה" וכו', מצווה שננאיוק
להכניס אליו את דראופדי מג'הן.
פתאום יש בעיות.
ברגע שהיא שומעת "זוזי!" דראופדי
מתיישבת במקומה ושואלת, "לאן אתה רוצה שאני אלך?"
"לאוהל של המפקד הגדול."
"איפה האוהל?"
"שמה."
דראופדי שולחת אל האוהל מבט בעיניים
אדומות. אומרת, "בוא, אני אלך."
השומר דוחף קדימה את כד המים.
דראופדי נעמדת. היא שופכת את המים על
האדמה. קורעת בשיניה את פיסת הבגד שלה. לנוכח התנהגותה המוזרה אומר השומר "היא
השתגעה," ורץ לקבל פקודות. הוא יודע להוביל אותה החוצה, אבל לא מה עושים
אם האסירה מתנהגת בצורה חסרת פשר. לכן הוא פונה להתייעץ עם הממונים עליו.
ההמולה נשמעת כאילו הפעילו אזעקה
בבית סוהר. שננאיוק יוצא מופתע החוצה ורואה את דראופדי, ערומה, צועדת לעברו באור
השמש הבהיר בראש מורם. השומרים המתוחים משתרכים מאחור.
מה כל זה? הוא רוצה לצעוק, אבל
משתתק.
דראופדי נעמדת מולו, ערומה. ירכיים
ושיער ערווה מכוסים דם קרוש. שני שדיים, שני פצעים.
מה כל זה? הוא רוצה לצרוח.
דראופדי מתקרבת עוד יותר. עומדת עם יד
על המותן, צוחקת ואומרת, "המטרה של החיפושים שלך, דופדי מג'הן. ביקשת מהם
לטפל בי, אתה לא רוצה לדעת איך טיפלו בי?"
"איפה הבגדים שלה?"
"לא מוכנה ללבוש אותם, המפקד,
קרעה אותם."
גופה השחור של דראופדי מתקרב עוד
יותר. דראופדי רועדת מצחוק בלתי נשלט, ששננאיוק פשוט אינו מסוגל להבין. שפתיה
המרוסקות מדממות כשהיא מתחילה לצחוק. דראופדי מנגבת את הדם בכף היד ואומרת בקול
מחריד, מפלח שמיים וחד כמו זעקותיה, "מה הטעם בבגדים? אתה אולי יכול להפשיט
אותי, אבל איך תוכל להלביש אותי מחדש? אתה גבר?"
היא מביטה סביב, בוחרת בקדמת חולצת
השטח הלבנה של שננאיוק לרקיקה מלאת דם ואומרת, "אין לי מה להתבייש, הרי אין
פה שום גבר. לא אתן לכם להלביש אותי. מה עוד אתם רוצים לעשות? לעשות איתי התקלות –
לעשות התקלות – איתי?"
דראופדי דוחפת את שננאיוק בשני שדיה
המרוסקים, זו הפעם הראשונה ששננאיוק מפחד בעומדו מול מטרה בלתי חמושה, מפחד פחד
מוות.
*
הדהודי מהבהרטה
דְרָאוּפָּדִי
הוא שמה של גיבורה חזקת אופי ומרכזית במָהַבְּהָרָטָה. באפוס, נישאת דראופדי לחמישה אחים, גיבורי
הסיפור. באחת הסצינות המפורסמות, אחיהם החורג והבכור של בעליה (קַרְנָה) מכריז עליה כזונה ומורה להפשיט אותה, אך היא
ניצלת בדרך נס מניסיון ההשפלה ונודרת לנקום נקמה אכזרית. לפי מסורות עממיות המבוססות על המהבהרטה נהפכת בלילות דראופדי
הזועמת לאלה
קאלי ("השחורה") וניזונה מהגופות הנשרפות בגהט. קרנה, המצווה על השפלתה של
דראופדי באפוס, הוא ה"בזוי באנשי האמת" (בניסוחו החידתי של קרישנה לאחר מותו), גיבור
טראגי רב-סתירות המזכיר במעט את שננאניוק בסיפור. בנוגע למאבק הפוליטי העומד ברקע סיפורה של דווי - נזכיר רק שהמהבהרטה מספרת על מלחמת אחים המחריבה את העולם.
הערות לסיפור
אָדִיוָסִים –
"תושבי קדם" (מכונים לעתים בכינוי המטעה "בני
שבטים"), קהילות שונות ומגוונות המתייחדות בהתבדלותן ובחוסר
השתלבותן בהגמוניה ההינדואית-מוסלמית ההודית, מבחינה פוליטית-חברתית האדיווסים (כ-85 מיליון איש) הם השכבה המנוצלת והחלשה ביותר בהודו. רבים מחברי הקהילה שותפים בעשורים האחרונים למרד אלים בשלטון ההודי.
בִּירבְּהוּם,
בַּרְדְהָמָן, מוֹרשִידָבָּד ובָּנקוּרָה –
מחוזות חקלאיים במדינת מערב בנגל.
בני השבטים מענף המוּנְדָה
האסטרו-אסייתי – מרבית האדיווסים דוברים שפות השייכות לענף
המונדה ממשפחת השפות האסטרו-אסייתית, בניגוד למרבית תושבי הודו ששפותיהם משתייכות למשפחות
השפות ההינדו-אירופאית והדרווידית.
גְהָט שריפת הגופות
– ההינדואים נוהגים לשרוף את מתיהם בגהטות - מורדות הנהר. על פי האמונה, מבקרת שם האלה קאלי.
גנדהי
– אחד המנהיגים הראשיים של מאבק העצמאות ההודי. בעיני השכבות החלשות (ובעידוד
פעיליו הפוליטיים), הצטייר גנדהי לרוב כגיבור בעל כוחות מאגיים שנשלח בידי האלים
לסלק את הבריטים, בעיני שכבת הביניים הוא נתפס כפרוש דתי קדוש, בשעה שמרבית האליטות ראו
בו פוליטיקאי ממולח.
גְרַנְטְסָהֶבּ
– הספר המקודש לסיקהים.
דוֹפְּדִי מֵגְ'הֶן
– שמה הפרטי של הגיבורה הוא גרסה מדוברת של השם הקלאסי דראופדי. שם המשפחה מורה על השתייכותה לשבט המָגְ'הִי.
האדון הצעיר ההוא
– הסופרת רומזת לתופעה המעניינת של בעלי אדמות ואינטלקטואלים המתגייסים למאבקם של
העובדים המהגרים.
הבארות ומאגרי המים של
הקסטות הגבוהות – מאגרי המים בכפרים מתחלקים בין
הקסטות השונות (לרוב באר לברהמינים ובאר לשאר תושבי הכפר). לטמאים, חסרי הקסטה,
אסור להשתמש באף אחת מהבארות.
הגאונות הצבאית של
הסִיקְהִים – כת דתית שרוב חבריה מתגוררים במדינת
פָּנְגָ'ב בצפון-מערב הודו. בכת התפתח אתוס לוחמני, ורבים מחבריה
מכהנים בעמדות מפתח בצבא ובמשטרה ההודים.
חמשת החפצים המקודשים של
הסיקהים – כל גבר סיקהי מאמין חייב לשאת בכל עת
מסרק עץ, לענוד צמיד מתכת, לחגור חרב קטנה, לענוד טורבן לראשו וללבוש תחתונים
מיוחדים.
טמאים
– קהילות "אסורות במגע" המשולבות בהגמוניה ההינדואית, מתגוררות בכפרים מעורבים ומתפרנסות
ממתן שירותים "מטמאים" (גילוח, כביסה, ניקוי רחובות, פינוי גופות
וכו') לשאר הקהילות.
מהגרים משבט הסַנְטָל
–שבט גדול בהודו (מונה כשישה מיליון איש). בפי העם משמש הכינוי "סנטלים"
ככינוי כולל למגוון הקהילות השבטיות.
ממלא המקום
( The Deputy) – מחזה מפורסם המבקר את שתיקתו של האפיפיור במהלך השואה הנאצית.
מערב בֵּנְגָל
– מדינה בצפון מזרח הודו - חלקה המערבי של מדינת בנגל, לאחר שחולקה בין הודו לפקיסטן (כיום
בַּנְגְלָדֶש) בשנת 1947.
משחק הדמים
( First Blood) – הספר המוכר מעיבודו הקולנועי, רמבו- משחק הדמים.
סיגריית בִּידִי
– סיגריה זולה, עשויה עלה טֶנדוּ מגולגל ממולא במעט טבק.
'סַמָרָיי הִיג'וּלֵנָקוֹ
מַר גוֹאֵקוֹפֵּה', 'הֵנדֵה רַמבְּרָה קֵצֵ'יי קֵצֵ'יי, פּוּנדִי רַמבְּרָה
קֵצֵ'יי קֵצֵ'יי' – שירי עבודה בשדה. "השעועית
מוריקה, השעועית מלבינה," וכו'.
רַרְהָה
– המחוז המרכזי בבנגל, בו נמצאת עיר הבירה קוֹלְקָטָה. שפת האזור היא השפה התקנית
במדינה.
שפת המוּנְדָרִי – אחת
השפות ה"שבטיות" מענף המונדה.