אמא של אלף שמונים וארבע

  

קצת מחשבות על הספר וביוגרפיה קצרה של המחברת

 

অবলোকিতেশ্বর স্মৃতিতে

     
 

א. מדרשי שמות

מדרשי השמות מרחפים בהכרח על קו התפר שבין המכוון למקרי, והעיסוק בהם משול למעין חשיפת ערווה ספרותית. אך מכיוון שהם מהדהדים באוזני הקוראים הבנגלים ולא באוזני הקוראים הישראלים, נבחן אותם במהירות:

• שוג'טה (sujātā) - פירוש שמה "אצילית". 
• דיבונט (divyanāth) - פירוש שמו "אדון אלוהי", התגלמות הסמכות והשליטה הפטריאכלית. 
• ג'וטי (jyoti) - פירוש שמו "אור" או "זוהר" ולא נראה שיש לו משמעות מיוחדת. אך מעניין שבראטי נוהג לכנות את אביו "בוס", כינוי המבוטא בבנגלה מדוברת "בוֹשוּ". ולכן שמותיהם של ג'וטי, אחיו הבכור של בראטי, ושל דיבונט מצטרפים במובלע לשם ג'וטי בושו - חבר המפלגה הקומוניסטית שהצטרף לשורות השלטון כשר הפנים, והנהיג את השמדתם האכזרית של הצעירים ה"מורדים" ממפלגתו לשעבר. 
• נונדיני (nandinī) - פירוש שמה הוא "מסבה עונג" אך גם "בת", והוא זהה לשם גיבורת מחזהו המפורסם של טאגור ההרדוף האדום (raktakaravī, 1925). המחזה מספר על מלך השולט שלטון אכזר בנתיניו ועל אישה צעירה, נונדיני, המנהיגה אותם, לאחר תלאות ואובדן חיים רב, לגאולה מהשלטון האכזר. סביר להניח שאין בנגלי משכיל שאינו נזכר בגיבורת מחזהו של טאגור למקרא השם נונידיני . 
• בראטי (brati) - פירוש שמו ההולם הוא "בעל הנדר".

כל עיסוק במדרש שמות יוצר רושם משלֶה שהם מכוונים, חשוב לזכור ששמות גיבורי הספר אינם אלא שמות רגילים בבנגל.
 

ולבסוף, שם הספר, אמא של אלף שמונים וארבע, לכאורה שם מקרי, אך המספר ההפוך - שמונים וארבע אלף - משמש בספרות הקלאסית ההודית כדימוי לריבוי אדיר, "לרבבה", ולכן אמא של אלף שמונים וארבע היא אולי גם אמא של כולם.
 

ב. שורוג' פאל

שורוג' פאל הוא לכאורה בנה הנאמן של אמא בנגל, חייל אמיץ ופטריוטי. אך פעולתו היא פעולת השמדה, ומה עוד, השמדתם של הצעירים המובחרים במדינה. דווי צובעת את שורוג' פאל בצבעים דמוניים חזקים. אחד המוטיבים שתורמים לכך קשור בעזיבת הבית. 

כזכור מרבית גיבורי הספר אינם מצליחים לעזוב את ביתם, וחלקם מתים בעת נסיון העזיבה. רק שורוג' פאל מסתובב תמיד בחוץ, רכוב בטנדר השחור, רק הוא רחוק מביתו ללא כל בעיה. מוטיב זה צובע באירוניה מיוחדת את פעולותיו, מכיוון שהפטריוטיות שלו מאיימת להחריב את הבית יותר ממרידתם של הצעירים שהוא רודף, אותם צעירים שנאמנותם ואהבתם לביתם הביאו אותם לנסיון נואש לחולל בו מהפכה. הצעיר היחידי האחר שמצליח גם הוא לעזוב את ביתו (ואת ארצו) הוא הבוגד אנינדיה, ולא בכדי.

 
מוטיב נוסף, החוזר פעמיים בספר, הוא המשפט "שורוג' פאל אין לך רחמים". משפט זה דו-משמעי במקור הבנגלי ("שוֹרוֹג' פָּל טוֹמָר קְשָמָה נָיי"), מצד אחד פירושו "שורוג' פאל, אין לך מחילה", ומצד שני, "שורוג' פאל, אתה חסר רחמים". ניסיתי לשמר ככל האפשר את דו-המשמעות החשובה הזאת גם בתרגום. מעניין לציין שבתרגום לאנגלית המשפט, שמופיע פעמיים בספר, תורגם פעם כך ופעם כך.

עטיפת הספר בשפת המקור

ג. הניגודים שמחברים בין השורות
על מנת להיווכח במארג המורכב שדווי ארגה בספר, כדאי לבחון את משחקי הניגודים שבו, לדוגמה בין החוץ לפנים, המשפחה לחברים, האור לחושך. אחד הניגודים ששוזרים יחדיו את העלילה לכל אורך הספר הוא הניגוד בין עולמה של משפחתו של בראטי לעולם שהוא וחבריו מבקשים לכונן. דווי מתארת את העולם הקפיטליסטי-ליברלי-דמוקרטי של שוג'טה כעולם של אינדיבידואליות קיצונית - כל אדם מופרד ממשנהו, בעל מאשה, בן מאב - כל אחד דואג לעצמו ומתאמץ לספק את צרכיו האנוכיים ("אפילו ביום חתונתה, ביני עושה הכול לבד"), אך למעשה כלוא ומתייסר בתא בידודו האישי (ממש כמו נונדיני), כפי שמגלה אט אט שוג'טה במסעה לאימוץ תודעתו של בראטי. בראטי וחבריו לעומת זאת, מנסים לכונן עולם קומוניסטי, "קהילתי", שבו הדאגה היא תמיד לזולת והפעולה קולקטיבית, גם בחיים וגם במוות. דווי אינה עוסקת במפורש במשנות של הקפיטליזם והקומוניזם, ולכן מאלף כפליים להיווכח בהדהודיהן המורכבים בין השורות.
ואם נוצר הרושם שהספר מצדד או תומך במשנה הקומוניסטית, פני הדברים אינם פשוטים כל כך. דווי אינה מנסה להפיץ משנה פוליטית, אלא עסוקה בניסיון להבין. הרוח שעומדת מאחורי ניסיון ההפיכה הקומוניסטית של בראטי וחבריו, היא אותה הרוח שעומדת גם בבסיס פעולתם של בני משפחתו של בראטי - ההגנה על המשפחה, קשירת קשרי נישואים, הניסיון להתקיים בכבוד - כולם מבקשים קיום והתקיימות בצוותא. אבל דרכם הסתאבה והושחתה, כל הקשרים נהפכו להעמדת פנים, האהבה לתיעוב הדדי, החיים למוות בחיים. בראטי וחבריו מנסים לקדם דרך חלופית להשגת אותן המטרות, ונכשלים גם כן. ולכן הספר מציג למעשה תמונת מצב אבסורדית, אבודה מראש ומייאשת - מצב שהמפלט היחידי ממנו נרמז אולי בעמדת ההאזנה הרגישה שאליה שואפת כתיבתה של דווי.

ביוגרפיה קצרה של המחברת

הסופרת מָהַשוֵטָה דֵוִי נולדה למשפחה ברהמינית מבוססת ב-14 בינואר 1926 בדְהָקָה (דהקה היתה חלק ממדינת בנגל עד חלוקת הודו ב-1947, לאחר מכן נמסרה לפקיסטן וכיום היא בירת בַּנגלָדֶש). משפחתה היתה משכילה ופעלה לקידום ערכי ההשכלה והקדמה המערביים. אביה, מָניש צַ'נדרָה גְהָטָק, היה משורר וסופר מפורסם, חבר בקבוצת סופרים שכתבו כתיבה ריאליסטית חסרת תקדים בשפה הבנגלית. אמה, דְהָריטְרי דווי, היתה סופרת, מתרגמת ועובדת סוציאלית ופעלה רבות לקידום לימודי קריאה וכתיבה בקרב ילדים עניים. רבים מבני משפחתה האחרים עסקו בכתיבה, תיאטרון, קולנוע ועיתונות, כדוגמת דודה, הבמאי הבנגלי המפורסם ריטְוויק גהטק. שתי חוויות חשובות עיצבו את חייה בצעירותה: לימודיה בשַנטיניקֵטָן, האוניברסיטה שיסד רבינדרנט טאגור, וחלוקת הודו ב-1947, אירוע עקוב מדם, שבמהלכו עסקה דווי, לצד חברותיה הסטודנטיות, בחלוקת מזון ובאיתור פצועים.

בתום לימודיה נישאה דווי, חרף התנגדות משפחתה, לבּיג'וֹן בְּהָטָצַ'ריָה, מחזאי, שחקן ופעיל במפלגה הקומוניסטית ההודית. ב-1948 נולד בנם, נָבָּרוּן, כיום סופר ומשורר אוונגרד ידוע. עקב העוינות לקומוניסטים התקשו דווי ובעלה למצוא עבודה, ודווי החלה לפרסם סיפורם מפרי עטה. ספרה הראשון, מלכת גְ'הַנסי (1956), היה ביוגרפיה בדיונית של המלכה ההודית שלחמה בכובשים הבריטים. הספר זכה לשבחים, ודווי התפרסמה כסופרת מבטיחה. אחריו היא המשיכה לפרסם ספרים נוספים, מרביתם סיפורים רומנטיים המבוססים על מחקר היסטורי מקיף.

ב-1962 התגרשה דווי מבעלה, ובנה נמסר לחזקתו. ב-1963 היא השלימה תואר בספרות אנגלית מאוניברסיטת קולקטה והחלה ללמד בקולג' בעיר. בתקופה זו, תקופת משבר אישי קשה, התחולל אצל דווי פרץ יצירה יוצא דופן, והיא החלה לפרסם ספרים, ספרי לימוד, ספרי ילדים ומחזות. בתקופה זו גמלה בלבה ההכרה שכתיבה צריכה לשאת מסר חברתי.

ב-1965 ביקרה דווי בכפר "שבטי" קטן ונחשל במחוז פָּלָמָאוּ במדינת בּיהָר (היום בגְ'הָרקְהָנד). הביקור חשף אותה לעוני ולהזנחה השוררים באזורי הספר ההודים ולהסתרתם הרווחת בספרות ובעיתונות המיינסטרים. הביקור חידד את כתיבתה של דווי והעניק לה תנופה חדשה.

הבשלתן של כל החוויות האלה התבטאה בספרה המפורסם ביותר, אמא של אלף שמונים וארבע. ספר שבעלילתו מוצפנת גם מעין אוטוביוגרפיה של דווי.

בשנים הבאות חזרה דווי לעסוק שוב ושוב באָדיוָסים, בני השבטים, ובסיבות למרד המאואיסטי, כדוגמת הספר הזכות ליער (1977), ביוגרפיה בדיונית של בּירסָה מוּנדָה, מנהיגו האדיווסי של מרד בבריטים בשלהי המאה התשע עשרה, ספר המבוסס, כדרכה, על מחקר היסטורי מקיף. באחד מראיונותיה העירה דווי, "לפי אמונתי צריכה להניע את הסופר תפיסה היסטורית שתסייע לקוראים להבין את זמנם, מעולם לא ידעתי ליצור אמנות לשם אמנות."

דווי עסקה רבות בספריה בניצול נשים. אך נסיונותיהם של מבקרים וחוקרים לזהות בה כותבת פמיניסטית גרם לה לטעון, "אני כותבת כסופרת, לא כאישה... אני מתבוננת בבעיה המעמדית, לא המגדרית." ואכן, הייחוד בכתיבתה של דווי הוא העיסוק האמיץ במציאות הקשה כפי שהיא. היא אינה מיישרת עם קו עם דוקטרינה פוליטית כלשהי, ומעולם לא היתה חברה במפלגה פוליטית. בהקדמה לספרה רחם אש, כתבה דווי: "אני רואה שבני ארצי ממשיכים לסבול מרעב, ממחסור במגורים, מחובות ומעבודה בתנאי עבדות. כעס בוהק, בוער ומלא תשוקה המופנה כנגד שיטה שכשלה בניסיונה לשחרר את בני ארצי מהמגבלות הנוראות האלה הוא מקור ההשראה היחיד לכל כתיבתי. כל המפלגות, משמאל ומימין, כשלו במילוי חובתן לעם הפשוט. איני מאמינה שיחול בימי חיי שינוי כלשהו באמונתי. ולכן אני ממשיכה לכתוב כמיטב יכולתי על האנשים, כדי שאוכל להביט בעצמי בלי לחוש אשמה או בושה. כי סופר נשפט עוד בחייו ונשאר תמיד אחראי למעשיו."

ב-1980 ייסדה דווי אגודה למלחמה בהעסקה בתנאי עבדות, שנה לפני כן היא החלה לערוך את בּוֹרטיקָה, כתב עת שייסד אביה, ועשתה אותו לפורום שבו כותבים אדיווסים, איכרים עניים, פועלים ונהגי ריקשה על חייהם ובעיותיהם. ב-1982 היא יצאה לשנתיים שבתון מעבודתה כמורה בקולג', והחלה לנדוד ברחבי הודו ולפרסם כתבות מחקר בעיתונות הבנגלית והאנגלית. ב-1984 פרשה דווי סופית מעבודתה, ופנתה להקדיש את שארית חייה לכתיבה ספרותית ועיתונאית ולפעילות חברתית. פעילותה התפרסמה ברבים, וכיום עולים אליה לרגל נדכאים ומנוצלים בבקשות עזרה וסיוע.

דווי זכתה בפרסים רבים בהודו ובעולם וכיהנה כאורחת הכבוד בפסטיבלים ספרותיים רבים ברחבי העולם. ספריה תורגמו למרבית השפות ההודיות, וכן לאנגלית, צרפתית, אילטקית, יפנית, וכעת גם לעברית. היא ממשיכה לפעול ולכתוב ופרסמה כמאה כותרים שונים. על כתיבתה אמרה באחד הראיונות, "תרבות אסקפיסטית של צרכנות מחליפה במהירות את מסורת מאבק ההמונים. הסופרים מתעסקים באובססיביות באהבותיהם ובחייהם של בני מעמד הביניים העירוני. אלו הם זמנים רעים, זמנים לפעולה." סופר בנגלי אחד אמר על דווי, "היא כנראה הסופרת החיה היחידה [בהודו] שאי אפשר להפריד בין פעילותה הספרותית לחיי היום יום שלה."
 
(התקציר הביוגרפי מבוסס חלקית על הסקירה הביוגרפית שהכין הסופר הפיליפיני רֶסיל מוֹהָרֶס לרגל זכייתה של דווי בפרס ע"ש רמון מגסייסיי לספרות ועיתונות בשנת 1997.)

שביעיית הרוחות - מהשווטה דווי

   
 
   

אני שואלת את עצמי למה אף פעם לא ניחשתי שפְּהַלְגוּ יגדל להיות כזה מספר סיפורים מופלא. תמיד קרו לו כל מיני דברים בלתי אפשריים, ולנו סופר עליהם. עכשיו, כבר אין שום דרך לבדוק אם כל האירועים האלה קרו באמת. הוא לא השאיר לנו כתובת, אז אי אפשר ללכת לשאול.

כשנסע לפַּטְנָה להיות נציג רפואי, היה כל הזמן בנסיעות. הוא התחיל לנסוע ביחד עם טיפוס אחד בשם אָוַדְלָל. אוודלל היה תמיד מסטול מגַנְגָ’ה, היה קונה כרטיסים למוֹטִיהָרִי כשהיו אמורים לנסוע לפוּרְנִייָה, לא היה מחזיר אפילו עודף – אבל פהלגו רצה את הטיפוס הזה לצדו.

"למה הוא מוכרח לבוא איתך?"

"נו די, את לא מבינה? הוא יודע באיזה בית יש רוחות ושדים, לאיזה כביש באות מכשפות אחרי השקיעה, כל מיני דברים כאלה."

"ואיך זה קשור אליך?"

"איך להסביר לך שתביני? אני אמור לבקר בכל כך הרבה מקומות מוזרים. מי יודע איזה בעיות יהיו לי! מה, היתה פעם נסיעה..."

"מה קרה בה?"

לא, זה לא היה טיול רשמי. הוא סיים את כל המשימות שהיו לו ויצא לחופשה. איפשהו ליד דָלְטוֹנְגַנְג’ מצא בקתת יער. האחראי אמר שיביא מים, יבשל ארוחת ערב ואז ילך. הוא לא ישאר ללילה.

היו שם שני חדרים. שניהם ריקים. לא היה אף אחד. בכל חדר היו מיטה מתקפלת, כיסא ושולחן. אוודלל לא הסכים שפהלגו יקח את החדר הטוב, הוא התעקש ששניהם ישארו בחדר הקטן יותר.

"אבל למה?"

"אוודלל אמר כל הזמן שהחדר הגדול לא בא בחשבון כי הוא רואה בבירור זוג שיושב שם."

פהלגו כמובן לא ראה שום דבר. אבל שעת בין הערביים הלכה והחשיכה. עונת סתיו מאוחרת. הערבים החלו להיות קרירים יותר. אף נפש חיה אחרת לא היתה בסביבה. אוודלל יעשה בלגן גדול אם פהלגו ינסה להתעלם מהעצה שלו.

אוודלל קרץ לפהלגו קריצה שאמרה, "אתה לא קולט? למה אתה חושב שהאחראי ההוא לא נשאר כאן ללילה? הוא יודע מי האנשים האלה שיושבים שם בחדר. אנחנו צריכים לברר למה הם פה."

פהלגו לא ראה אף אחד בחדר, החלונות היו מוגפים, אבל האם אוודלל יסכים איתו? אוודלל קרץ שוב ואמר, "אתה לך לישון אחרי ארוחת הערב, אני אשגיח לראות מה הם עושים. אוהו, האישה מאוד צעירה. היא ממש מבוהלת. האיש יושב מולה."

"שמע, אני פחדן לא קטן. לא בא לי להסתבך בזה. עדיף שתסגור את הדלת בין החדרים," נזף בו פהלגו.

"דָדָה! אם אוודלל איתך, אף אחד לא יכול להתקרב אליך או לפגוע בך. אני יודע לזהות אותם, והם יודעים לזהות אותי בחזרה."

מי אוהב לשמוע דיבורים כאלה על זיהויים מסתוריים בדיוק כשהלילה יורד? האחראי נכנס באותו הרגע כדי לתת להם זוג עששיות דולקות. ואז הביא להם צָ'פָּטִי, תבשיל ביצים מבושל עם במיה וכד מים. לפני שהלך הזהיר, "זהירות, אדון, אל תצא החוצה בלילה."

פהלגו לא היה צריך לשמוע את זה יותר מפעם אחת. מישהו בכלל אכל פעם תבשיל ביצים מבושל עם במיה? הרי אם נאמין לפהלגו, הוא אכל תבשיל מוּגָליי מבושל עם עדשים וביצי נמלים  בצְ’הַפְּרָה (שאוודלל בישל), ותפוחי אדמה מורתחים בבצק בגוֹבִּיפּור (שהוא בישל). ולפי הסיפורים הוא הוא גם אכל תבשיל מדג פַּבְּדָה מבושל עם קָרַמְבּוֹלָה במוּזָפַרְפּוּר (שאוודלל בישל). היום, כבר אין שום דרך לקבוע את אמיתוּת או שקריוּת הטענות האלה. כי אוודלל גם הוא נעלם, ביחד עם פהלגו.

לומר את האמת, אף אחד מאיתנו אף פעם לא ממש ראה את אוודלל. הוא בטח עסוק עכשיו בחיפושים אחרי איזה פהלגו אחר כדי להידבק אליו.

פהלגו ישן טוב בלילה. הוא התעורר בבוקר ומצא את אוודלל נוזף בחומרה באחראי.

"מה הבעיה?!? האיש הזה רצח את אישתו ואז התאבד, למה לא עשית שום דבר בקשר לחדר?"

"מה אני כבר יכול לעשות, אדון?"

"אל דאגה! אוודלל בסביבה!"

אוודלל הוציא מהתיק שלו כל מיני עשבים ושורשים. הוא עשה חור בקיר של החדר והניח אותם בפנים. זה היה אמור להיות מתכון בטוח נגד רוחות רפאים.

כשחזרו מהנסיעה השתטח האחראי בתודה מול אוודלל. שתי הרוחות הפסיקו לבקר, אבל האחראי דאג שהשמועה על "החדר רדוף הרוחות" תמשיך להתפרסם.

"למה?"

האחראי תחב קצת טבק לפה שלו והסביר, "כמה אתה חושב שאני מרוויח מהעבודה בתור אחראי? לא מזמן התחילו להשתמש בחדר הזה להימורים. ככה אני יכול להרוויח קצת כסף מהצד, בצורה חוקית פחות או יותר."

"המשטרה יודעת?"

"השוטרים הם אלה שמהמרים אצלי, בּאבּוּ! באמת עשית לנו טובה גדולה. הבקתה הזאת היא רכוש ציבורי, עכשיו הציבור יוכל להשתמש בה בצורה ציבורית. כולם מברכים את אוודלל. אבל אתה יודע משהו, באבו? לחדר הם אמנם לא יכולים להיכנס יותר, אבל הם יושבים כל היום על עץ התמרהינדי בחוץ ולא מפסיק להתווכח."

"עזוב אותם בשקט. לאן המסכנים האלה יכולים ללכת? גם רוחות רפאים ושדים צריכים בית. מה, בכפר שלי, אחרי שאישתו של הרופא נהפכה לרוח רפאים, היא התחילה כל יום לגנוב סבון ולעשות אמבטיה בבאר. אני זה שדאג שהכול יסתיים בשלום. עכשיו היא גרה על עץ בֶּל מחוץ לאגם ומתרחצת בכל יום עם סבון."

פהלגו אמר, "אבל תמיד אמרו לי שאפשר לעלות לרגל לגאיָה..."

אוודלל גיחך בהתנשאות. "אפילו אם תלך לגאיָה-גִ’י, באבו," אמר כממתיק סוד, "אף פעם לא תצליח לשחרר גִיטְגִיטָה או פִּיצְ’פִּיצָ’ה."

"מה זאת אומרת?"

"אתה לא אמור להבין. הרוחות הכי מרושעות זה קִירְקִיצָ’ה. נשים כפריות שאוהבות לריב נהפכות לקירקיצ’ה. אבל הן גם עובדות בפרך."

"איך זה יכול להיות?"

"קח לדוגמה את האימא והדודה שלי. מביאים אותן בכל פעם שיש ריב בכפר. אף אחד לא יודע להעליב ולהתווכח כמוהן! אז מה אם שתיהן חטפו כולרה במֶלָה והתפגרו? אפילו עכשיו הן ממשיכות לעבוד בפרך."

"איך לדוגמה?"

"בכל ערב הן באות, יושבות על הגג הקלוע של הבית שלנו, ומטיחות עלבונות באבא שלי, בסבתא שלי ובכל שאר בני המשפחה. מי לא עבד כמו שצריך באותו יום, למה אבא הלך לישון בשדה במקום לעבוד, למה הכלות התווכחו, למה לא ניקו את הכלים כמו שצריך, למה לא כיבסו את הבגדים מספיק טוב וכולי. הן נוזפות בכולם במשך שעה על הנושאים המהותיים ואז הולכות."

"נשמע נורא!"

אוודלל חייך בסלחנות על חוסר ההבנה של פהלגו. הוא אמר, "אבל באבו, אין שקט בכפר בלי קירקיצ’ה. נשים תמיד מתווכחות. הקירקיצ’ה הן אלה שמטיחות עלבונות כפולים בנשים שרבות ביניהן, ושומרות על הכול תחת שליטה. בּאפּ רֶה! אבא שלי רצה לנסוע לגאיה-ג’י ולדאוג שיעשו את כל הטקסים לנשמות של האמא והדודה שלי שמתו. אבל שתיהן הלכו לגאיה-ג’י ועשו שם כזה בלגן, שכוהן הדת הרביץ לאבא שלי עם מקל. 'איך אתה מעז לבוא לכאן לעשות טקסים לקירקיצ’ה?' הוא שאל בזעם."

האחראי הסכים, "כן, נכון, חשוב מאוד שבכל כפר יהיו תמיד מספיק קירקיצ’ה."

כשפהלגו סיפר לי את הסיפור הזה, התחשק לי מאוד להשיג איזו קירקיצ’ה אחת. כל הנשים שאוהבות להתווכח בשכונה תמיד מקשיבות לאימא שלי, אבל זה גורם להן להתווכח פחות?

אבל הוא לא הלך לבית עם שבע הרוחות בגלל הרוחות. הוא פשוט הלך לשם כי רצה לראות הריסות של איזה ארמון מלכותי ליד דוּמקָה.

קָמאל בּאבּוּ, החבר שלו בדומקה, הצביע על הבית ואמר, "עכשיו רק תסתכל עליו מהר, תוכל לחזור שוב בבוקר ולהסתובב בתוכו כמו שצריך."

"יש בו נחשים?"

"אין נחשים בחורף."

"זאת מאורת פושעים?"

"לא, אדון, בעצם..."

אוודלל היה מאושר. "מה הבעיה, באבו? רוחות? איזה סוג, גיטגיטָה או פיצ’פיצָ’ה?"

"מה זה?"

"באבו, אם יש כל מיני חיות, אז למה שלא יהיו גם כל מיני רוחות רפאים? גיטגיטה, פיצ’פיצ’ה, קירקיצ’ה – אתה יודע כמה מינים שונים של רוחות יש?"

"לא, חביבי, אני לא יודע, וזה גם לא מעניין אותי במיוחד."

"מה יש שם?"

"כולם מספרים שהיו פעם שבעה שודדים שעשו בלגן באיזור. הם כולם מתו בחדר בארמון בזמן שרבו על חלוקת השלל. והם ממשיכים להשתולל שם בפנים."

"נשמע לי כמו גיטגיטה."

"כל מי שהתפתה לחפש את השלל שילם על זה בחייו. אף אחד לא נכנס לשם יותר."

אוודלל אמר, "אם ככה אני מוכרח ללכת לשם. השם שלי זה אוודלל ואני אסלק משם את כל השביעייה."

"אני לא רוצה שום קשר לזה," הכריז קמאל באבו.

האנשים מהכפר התלהבו. "באפ רה! הגנים של הארמון נהפכו כבר לג’ונגל. אנחנו מפחדים מדי לקטוף מנגו ותותים. תסלק את הרוחות משם, באבו. אבל תישאר אתנו הלילה, תאכל, תשתה, תנוח."

גם קמאל באבו נשאר. הוא אמנם לא הסכים להכנס לבית, אבל רצה להתבונן בכל ההצגה מרחוק.

הכפר היה מאוכלס באנשי שבט מָהָטוֹ, אז הם הכינו ארוחת מלכים של תבשיל עוף ואורז.

בבוקר המחרת נכנסו פהלגו ואוודלל לארמון. הוא היה חורבה מושלמת. עצי בַּנְיאן ענקיים צמחו מתוך הרצפה בקומה הראשונה.

בשני חדרים בקומה הראשונה אפשר היה עדיין להתאכסן. אוודלל הצביע על הגדול יותר משניהם ואמר, "זאת המאורה של הפרחחים."

החדר היה מלא אבק כמו שהיה גדול. תיבת עץ עמדה באחת הפינות.

"הי, תסתכל!"

"על מה?"

"תסתכל מהחלון."

מתחת לחלון היה בור עמוק ולידו עץ.

"בטח יש משהו בתוך הבור."

אוודלל ניקה את החדר הסמוך. הוא הביא איתו מהכפר שטיח, כריות, עששית מלאה בנפט וכד מים. כשהגיעה שעת בין ערביים, הוא הכריז, "אני הולך להיכנס לשם עכשיו. אם אתה מפחד, אז אל תבוא. אתה יכול להישאר כאן בכפר."

"בשום פנים ואופן לא. אני בא" – הכריז פהלגו.

"לאן נעלמו הגופות?"

המהטו אמרו, "המשטרה ישר לקחה אותן. היא גם חיפשה את השלל, אבל לא מצאה אותו."

אוודלל ופהלגו יצאו לעבר הארמון.

פהלגו אמר, "אוודלל, אני הולך לישון. תעיר אותי אחרי שתסלק את הרוחות."

"קודם כול אני צריך לבדוק מאיזה סוג הן. ויש עוד משהו שאני חייב לעשות."

"מה?"

"שמת לב לעץ ליד הבור?"

"ברור."

"מסכנה כזאת! יש שם קירקיצ’ה אחת. אף אחד לא יודע שהמסכנה יושבת שם. היא ממש מתה לקצת סיגריות בִּידִי וטבק."

"גם כאן יש קירקיצ’ה?"

"באבו, יש מקום בלי קירקיצ’ה?"

"אז למה היא לא מבריחה מכאן את הרוחות?"

"באבו, זה שהיא קירקיצ’ה אומר שאין לה כבוד עצמי? מישהו טרח פעם לבקש ממנה עזרה?"

"ואתה מתכוון לבקש?"

"לא בהכרח. נחיה ונראה. אבל לפחות אני יכול לתת לה בידי, כמה גפרורים וקצת טבק. באבו-ג’י, את העשבים והשורשים שמסלקים את הרוחות נתנה לי קירקיצ’ה אחת."

בדיוק באותו הרגע התנשף בחוץ ינשוף, ופהלגו לקח כדור שינה ונרדם בתוך רגע.

איזה בלגן בחצות! אי אפשר היה לשמוע כלום, רק את אוודלל צועק בקולי קולות.

"אוקיי, זה העניין! אתם מתחבאים כאן כי אתם מפחדים מהקירקיצ’ה. למה לא הסתלקתם כשהמשטרה באה לאסוף את הגופות שלכם?"

"איך יכולה גיטגיטה ללכת לאנשהו?" יילל קול מפוחד.

"מי המנהיג שלכם?"

"כשהיינו בחיים אני הייתי המנהיג."

"למה בתוך החדר? למה לא בחוץ בג’ונגל?"

"כי הקירקיצ’ה..."

"אתם מפחדים ממנה פחד מוות, אה?"

"ברור, באבו. קודם כל מתנו בזמן שרבנו אחד עם השני. ואז רצינו לברוח מכאן, אבל הקירקיצ’ה הזאת העליבה אותנו כל כך, שמתנו עוד פעם. היינו מתים לברוח מכאן עכשיו, אבל איך אפשר לעשות דבר כזה אחרי שמתים פעמיים?"

"אוי! כמה עצוב. היה לכם מוות כפול. זה אומר שאתם כבר לא גיטגיטה או פיצ’פיצ’ה. אתם, חברים יקרים, נהפכתם לבִּילְבִּילָה. אוי ואבוי!"

"שחרר אותנו, חבר."

"אשחרר גם אשחרר, אבל לאן תלכו?"

פהלגו הסביר שאוודלל הסביר לו שאף קירקיצ’ה אף פעם לא עוזבת את הכפר שלה.

"ומה אם היא תצא למסע עלייה לרגל?"

"לא, לא. זה בלתי אפשרי."

שאלתי לפעמים את פהלגו, "אתה מאמין לכל הסיפורים האלה של אוודלל?"

הוא היה אומר, "איך אפשר לא להאמין? אלה שעובדים ביער מפחדים מהדובים יותר מהנמרים. הנמרים מסתלקים ברגע שהם רואים בני אדם, אבל הדובים רודפים אחריהם ותוקפים. פעם אחת בהָזָרִיבָּג..."

ככה היה מתחיל לספר ואז, נוכל שכמותו, אומר לי, "שמונה בבוקר זה לא זמן לשבת ולפטפט. איפה סל הקניות? בואי נלך לשוק."

הוא היה גורר אותי איתו לשוק, קונה את כל מה שהיה רואה ואז, בדרך חזרה, אומר לי, "כמה חבל! נהיית זקנה. בגלל זה את מתעקשת לקנות כל דבר שאת רואה."

הערב היה זמן מצוין לסיפורים, בישיבה בגינה – יותר טוב אם היתה גם בדיוק הפסקת חשמל.

"ההנאה האמיתית בטיול בג’ונגלים של הזריבג היא לטייל עם שוטר המקוף ביער, לגור באוהל, ולפעמים גם להתבונן בכפריים המקומיים עושים את מלאכתם."

בטיול אחד כזה הם פגשו דוב. כשהבחינו בו, נמלטו על נפשם, והדוב יצא למרדף אחריהם. אוודלל התחיל לצעוק, "אָרֶה! כל כך הרבה נשים מתו ביער הזה, ואין כאן אפילו קירקיצ’ה אחת? הי, קירקיצ’ה, איפה את?"

מיד התחילה המולה על העצים ושתי קירקיצ’ה ירדו משני הצדדים של הדוב. הן התחילו כזה קרב צעקות שהדוב ברח משם, מבולבל לגמרי.

"באמת?"

"אם את רוצה את יכולה לשאול את שוטר המקוף."

מהסיבה הזאת, מכיוון שאוודלל תמיד ליווה אותו, התרגל פהלגו לגור בבתים רדופי רוחות בכל פעם שהצליח למצוא כאלה.

מישהו צחק בחוץ בקול רם ומאנפף כמו איזה צבוֹע.

"נברח איכשהו."

מישהו דיבר בטון מאנפף וצורמני, "למה לא תגיד את האמת למה כלאתי אותך כאן?"

קול אחר אמר בבכי חרישי, "אוי, לָקְהְיָה-מָה! לא לקחנו לך את הקופסה של הטבק."

"אתם נשבעים בגיטגיטה?"

"אנחנו נשבעים בגיטגיטה."

"נשבעים בבילבילה?"

"אנחנו נשבעים בבילבילה."

"תתנצלו בפני?"

"אנחנו מצטערים. אנחנו מצטערים."

"טוב, אני אשחרר אתכם."

לא ברור מה בדיוק היו מעשיו של אוודלל בחדר באותו רגע, אבל היתה שם המולה רצינית למדי.

בבוקר, העיר אוודלל את פהלגו, פהלגו אמר, "שמעתי צעקות בלילה."

"לא שמעת כלום. שתית מיץ גנג'ה וישנת כמו בול עץ. איך יכולת בכלל לשמוע משהו?"

"לא היו צעקות?"

"רק בדמיון שלך."

"הן עזבו?"

"תראה בעצמך."

היו באבק שבעה זוגות של עקבות רגליים קטנטנות– כולן בדרכן החוצה.

"רוחות תינוקות?"

"לא, אדון. ממש חבורה בלי מזל. כשמתו הם נהפכו לגיטגיטה. גיטגיטה זה רוחות בגודל מלא. אבל אז הם מתו שוב, מרוב פחד מהקירקיצ’ה, ובגלל זה הם עכשיו בילבילה. רוחות גמדיות, כמה עצוב!"

"מה כל כך עצוב?"

"ארה! ברגע שגיטגיטה, פיצ’פיצ’ה או קירקיצ’ה רואה בילבילה, היא ישר מתחילה להרביץ לה. כי להיהפך לבילבילה זה סימן לפחדנות. למות פעם אחת זה בסדר גמור, אבל למות פעמיים? הן הכבשים השחורות של הקהילה שלהן."

"מה הן יעשו עכשיו?"

"יברחו, אלא מה?"

לפני שעזבו, חיפש אוודלל בתוך הבור, אבל לא הצליח למצוא שם שום אוצר. הוא אמר לאנשי המהטו, "שימו כלי מפליז עם קצת עלי טבק ומלח לימון מתחת לעץ. סילקתי את הרוחות. אל תרגיזו את הקירקיצ’ה שחיה על העץ."

"ומה בנוגע לשלל של השודדים?"

"אתם יכולים ללכת לחפש אותו בלי פחד."

האנשים מהכפר הלכו לראות את עקבות הרגליים. הם הקשיבו לסיפור איך הגיטגיטה נהפכו  לבילבילה. הם היו מאושרים עד השמיים! המהטו, הסַנְטָלִים, הטֶלִים – עכשיו הם יכולים ללכת לשם, יכולים לקחת את הדלתות ואת החלונות של הארמון וגם להשתמש בלבנים מהקירות. עכשיו הם יכולים לאסוף מהגינה כמה שזיפים, דומדמניות ומנגו שמתחשק להם. הם יכולים לגדוע את העצים בשביל חומר בעירה, הם יכולים להתרחץ בבריכה הגדולה ולרעות את הבקר שלהם באחו.

הם בישלו המון תרנגולות, היתה סעודת ענק.

קמאל באבו אכל לשובע, אבל זה לא מנע ממנו להגיד, "רוחות שמתות פעמיים, עקבות באבק – הכול סיפורים. אוסף של שטויות!"

אוודלל נזף בו. "אל תגיד ככה, באבו-ג’י, אחרת הקירקיצ’ה תבוא לחפש אותך. היא תהפוך אותך לגיטגיטה. ואתה כזה פחדן, שבטח תמות עוד פעם, ואז תצטרך לשרוד בתור בילבילה."


מילון מונחים:
אָרֶה!, באפּ רֶה!: הבעת תרעומת.
בּאבּוּ: אדון. 
בִּידִי: סיגרייה זולה - טבק מגולגל בעלה.  
גאיָה: עיר במדינת בִּיהָר, מקום מושבו של מקדש חשוב.
גִ'י: כינוי כבוד.
דָדָה: אח גדול.  
מָהָטוֹ, סַנְטָלִים, טֶלִים: אדיווסים שוכני יערות. 
מֶלָה: יריד-פסטיבל דתי.

_____________________________________________

 
"সাত  ভূতটে", פורסם במקור בשוֹנדֶש, גליון ספטמבר-אוקטובר, 1985. 
מאחר שעוד לא הצלחתי להשיג עותק מהמקור, התרגום מובא כאן מהתרגום לאנגלית באסופה Our Non-veg Cow.