סעדת הסן מנטו - מנורה בעוצמה של מאה נרות

סעדת הסן מנטו (1955-1912) – נחשב היום לגדול מחברי הסיפורים הקצרים באוּרדוּ ובהינדי. לפני חלוקתה של הודו התגורר מנטו בבומביי (היום מוּמְבָּי) והתפרסם בכתיבת סיפורים קצרים, תסכיתי רדיו ותסריטי קולנוע. אחרי חלוקת הודו נרדף מנטו מפאת היותו מוסלמי ועבר לגור בפקסיטן. בפקסיטן זכתה אמנותו לדחייה ולבוז, והוא נפטר בטרם עת משתייה מופרזת. 

מנורה בעוצמה של מאה נרות

 

הוא עמד שעון על עמוד חשמל בכיכר מחוץ לקייזר פארק, שכמה כרכרות סוסים עמדו בה בהמתנה ללקוחות, ותהה על האומללות שהשתלטה על סביבותיו.
 

עד לפני שנתיים היה הפארק הזה מקום הומה, מלא חיים. היום היה שממה פראית. היכן שבעבר התהלכו גברים ונשים במיטב בגדיהם המצדדים והאופנתיים, שוטטו היום אנשים בלי מטרה לבושים בסמרטוטים מלוכלכים. היה קהל בשוק, אבל חסרו לו צבע ואנרגיה. לבנייני הבטון שסביב השוק אבד חינם, הם לטשו עיניים זה בזה בפה פעור ועיניים ריקות כאלמנות.
 

הוא נדהם על אובדן הצבע. לאן נעלם האדום של הכלות הטריות? מה קרה לכל המנגינות ששמע כאן בעבר? הוא לא ביקר כאן לפני זמן רב – הרי שנתיים אינן זמן רב כל כך – אז שוכנע לבוא מקולקטה בהצעה תקיפה למשכורת גבוהה יותר. כמה התאמץ לשכור בית בקייזר פארק, ולמרות תחינותיו הרבות, איך העלה חרס בידיו!
 

אבל כעת, כל סנדלר, ספר או תופר שרצו לעבור לגור בדירות ובחדרים יכלו פשוט להיכנס אליהן ולתפוס עליהן חזקה.
 

היכן שבעבר נמצא משרדה המהודר של חברת קולנוע, בערו תנורים. היכן שבעבר התאספו אנשי העיר המתקדמים ביותר, כיבס כעת כובס את כביסתו המלוכלכת.
 

איזו מהפכה גמורה בתוך שנתיים בלבד!
 

הוא הופתע מהמהפכה, אבל היה גם מודע להקשר ולרקע שלה. עיתונים וחברים שנותרו מאחור סיפרו לו על הסערה שהיכתה בעיר. אך הוא תהה איזו מין סערה מוזרה יכולה לשאוב את הצבע והברק מהבניינים. גברים הרגו גברים ופגעו בנשים, אבל כיצד יכלו לעשות דבר דומה גם לבניינים של עץ ואבן?
 

הוא שמע שנשים הופשטו בזמן הסערה, ששדיהן נחתכו. גם הכול סביבו נדמה עירום וחסר מין.
 

הוא עמד שעון על עמוד חשמל בהמתנה לחברו, שהיה אמור לעזור לו למצוא בית. החבר ביקש ממנו לחכות מחוץ לקייזר פארק, ליד דוכן הכרכרות.
 

כשהגיע לכאן לפני שנתיים, היה זה דוכן הכרכרות ההומה והגדול ביותר בעיר. הכרכרות הכי מהודרות, מקושטות ונוצצות נמצאו בו, כי כאן הציעה העיר את כל התענוגות. המלונות והמסעדות הטובים ביותר נמצאו בקרבת מקום – התה הכי טוב, האוכל הכי משובח, וגם כל השאר. הסרסורים והמתווכים הכי מפורסמים בעיר גם הם נמצאו כאן. הכסף והיין זרמו כמו מים, כי משרדיהן של חלק מהחברות הגדולות ביותר נמצאו בקייזר פארק.
 

הוא נזכר איך בילה כאן עם חברו לפני שנתיים. בכל לילה נמצאה לצדו הנערה היפה ביותר. בגלל המלחמה אי-אפשר היה להשיג ויסקי בשום מקום אחר, אבל כאן יכלו תריסר בקבוקים להופיע בתוך דקה כבמטה של קסם.
 

הכרכרות עמדו עדיין בקרבת מקום, אבל כעת הפונפונים, הציציות והסרטים, התקני הפליז הנוצצים, נעלמו כולם. אולי גם הם פרשו כנף ונעלמו עם כל השאר.
 

הוא הציץ בשעונו. חמש. היה זה חודש פברואר, וצללי הערב החלו מתארכים. הוא קילל את חברו ועמד לפנות למלון המוזנח שמשמאלו כדי לשתות כוס תה, שהורתח ללא ספק במי ביבים, אך אז שמע מישהו קורא בלחש. לרגע חשב שחברו הופיע סוף סוף, אבל כשפנה לאחור מצא זר עומד לצדו. אדם רגיל מראה לבוש מכנסי שרוואל מכותנה לבנה שלא נותר בהם מקום לקמטים נוספים וחולצה ארוגה כחולה שנזקקה בדחיפות לכביסה.
 

הוא שאל, "כן חבר, קראת לי?"
 

האיש השיב בלחש, "כן."
 

הוא ניחש שהאיש פליט, ודאי מבקש מעט כסף. הוא שאל, "מה אתה רוצה?"
 

האיש השיב באותה נימה שקטה, "שום דבר." ואז התקרב צעד נוסף ולחש, "אתה רוצה משהו?"
 

"מה?"
 

"בחורה, אולי?" הוא שאל, וצעד מעט לאחור.
 

הוא הרגיש כאילו שחץ מפלח את חזהו. תראו אותו! חשב לעצמו, אפילו בזמן כזה, מסתובב ומנסה לנצל את רעבם הגשמי של הבריות, וזעם פראי כנגד כל האנושות השתלט עליו. הלום מרגשותיו, שאל, "איפה היא?"
 

נימת קולו לא נשמעה מעודדת במיוחד לאוזני הסרסור. הוא צעד לאחור כמה צעדים ואמר, "לא חשוב, לא נראה שאתה צריך את זה באמת."
 

הוא היסה את הסרסור ושאל, "מאיפה לך לדעת? גברים תמיד צריכים את מה שאתה מספק – אפילו על הגרדום בציפייה ללולאת התליין, אפילו על מדורת המוות..."
 

הוא עמד להתפלסף עוד קצת, אבל עצר, "תראה, אם זה קרוב לכאן, אני יכול לבוא איתך. קבעתי עם חבר להיפגש כאן."
 

הסרסור פנה הצידה ואמר, "זה ממש כאן, מאוד קרוב."
 

"איפה?"
 

"שם – בבניין ההוא, ממש כאן."
 

"שם? בבניין הגדול?"
 

"כן, אדוני."
 

רעד חלף בגופו, "טוב, אז..." הוא התעשת ושאל, "לבוא איתך?"
 

"כן בבקשה, אבל אני אלך ראשון," אמר הסרסור, והחל צועד לעבר הבניין שמולם.
 

אלף מחשבות תיעוב עצמי חלפו בראשו בשעה שהלך בעקבותיו.
 

הבניין נמצא במרחק מטרים אחדים בלבד. הם גמעו את המרחק בתוך כמה דקות והגיעו לבניין, שנשא לוח חבוט ממזג האוויר. הוא היה רעוע משכניו – טיח מתקלף, לבנים חשופות, צינורות שבורים וערימות פסולת בכל פינה.
 

הערב ירד. כשחצו את סף הכניסה השתרר בפנים חושך. הם חצו חצר פנימית רחבה ופנו לאחד הכיוונים. כאן הבנייה נפסקה באמצע. לבנים חשופות, ערימות בטון וטיח שהתקשו וערימות קטנות של חצץ היו פזורות בכל עבר.
 

הסרסור התחיל לעלות בגרם מדרגות בנוי למחצה ופנה לומר, "חכה כאן בבקשה. זה ייקח פחות מדקה."
 

הוא עמד והמתין. הסרסור נעלם. הוא הרים את פניו והביט במעלה המדרגות. אור בהיר זרח שם.
 

שתי דקות חלפו, והוא התחיל לעלות במדרגות על קצות אצבעותיו. במעלה המדרגות הוא שמע את קולו של הסרסור, רועם וקשה. 
 
"את קמה או לא?"

 

קול אישה ענה, "אמרתי לך, לא? תן לי לישון." קולה נשמע קהה, שבור.

קולו של הסרסור הצטרד, "אמרתי לך – קומי! אם לא תקשיבי לי, אני..."
 

קולה של האישה אמר, "אם בא לך תהרוג אותי, אני לא מוותרת. רחמים, בשם אלוהים."
 

הסרסור הפציר בה, "קומי, מותק. אל תהיי עקשנית. תחשבי... ממה נחייה?"
 

האישה ענתה, "שמי שחי ילך לעזאזל! אני מוכנה למות מרעב אם צריך. אל תפריע לי. אני רוצה לישון."
 

קולו של הסרסור התקשח, "אז את לא קמה? כלבה! בת כלבה!"
 

האישה התחילה לצעוק, "אני לא קמה... אני לא קמה... אני לא קמה..."
 

הסרסור הנמיך את קולו, "שקט. עוד מישהו ישמע... נו כבר, קומי. נעשה שלושים ארבעים רופי."
 

כעת נשמעה נימת תחינה בקולה של האישה, "תבין! אני מתחננת בפניך... אני ערה כבר כל כך הרבה זמן... אני מתחננת, רחמים. בשם אלוהים, רחמים."
 

"בסך הכול שעה שעתיים... תוכלי לישון אחר כך... אחרת אצטרך להכריח אותך."
 

השתרר שקט לזמן מה. הוא צעד בחרש כמה צעדים והציץ לתוך החדר שמתוכו זרח האור הבהיר.
 

הוא ראה חדר קטן, אישה שכבה על הרצפה. חוץ מכמה כלים פזורים, לא היה דבר בחדר. הסרסור ישב לצד האישה ועיסה את רגליה. לאחר זמן מה הוא אמר, "נו כבר, קומי, אני נשבע באלוהים שתחזרי תוך שעה שעתיים – תוכלי לישון אז."
 

האישה קפצה כמו עכבר שהבחין באש וצעקה, "טוב, הנה קמתי!"
 

הוא פנה הצידה. למען האמת, הוא היה מבוהל מעט. הוא ירד במדרגות על קצות אצבעותיו. הוא חשב לברוח מהמקום – לברוח מהעיר הזאת, מהעולם הזה. אבל לאן אפשר לברוח?
 

אז חשב: מי זאת האישה הזאת? למה היא סובלת את האכזריות הזאת? מי זה הסרסור? מה הקשר שלו לאישה? ולמה שניהם גרים בחדר הזה, עם המנורה שדולקת בעוצמה של לפחות מאה נרות? כמה זמן הם כבר גרים בו?
 

האור מהמנורה החזקה סנוור את עיניו. הוא לא הצליח לראות דבר מסביבו וחשב לעצמו: איך מישהו יכול לישון באור חזק כזה? למה המנורה חזקה כל כך? למה לא יכלו לשים מנורה חלשה יותר – אולי בעוצמה של חמישה-עשר נרות או עשרים?
 

הוא עמד שקוע במחשבותיו, ואז שמע צעדים. הוא פנה לאחור וראה שני צללים עומדים בקרבתו. צל אחד, שהשתייך לסרסור, אמר, "תראה בעצמך."
 

הוא אמר, "ראיתי."
 

"בסדר?"
 

"בסדר."
 

"המחיר ארבעים רופי."
 

"בסדר."
 

"תשלם לי עכשיו."
 

כעת כבר אבדה לו היכולת לחשוב בהיגיון. הוא שלח יד לכיסו, שלף כמה שטרות ונתן אותם לסרסור.
 

"תספור, כמה יש?"
 

נשמע רשרוש של שטרות כסף.
 

הסרסור אמר, "יש כאן חמישים." 
 

הוא אמר, "אז קח חמישים."
 

"רוב תודות, אדוני."
 

הוא חשב להרים אבן גדולה ולחבוט בראשו.
 

הסרסור אמר, "קח אותה. אבל בבקשה אל תטריד אותה יותר מדי, ובבקשה תחזיר אותה אחרי שעה שעתיים."
 

"בסדר."
 

הוא יצא מהבניין הגדול, שבחזיתו עמד פעם לוח שהוא קרא אינספור פעמים. כרכרה עמדה בחוץ. הוא פנה לעברה, האישה בעקבותיו. הסרסור הרים בשנית את ידו בהודיה. שוב תקף אותו הדחף להרים אבן גדולה ולחבוט בראשו.
 

הכרכרה יצאה לדרך. היא לקחה אותו למלון מוזנח בקרבת מקום. איכשהו, הצליח לחלץ את עצמו מהחרדה שהשתלטה על מחשבותיו ולהביט באישה. היא היתה גמורה – מכף רגל ועד ראש. עפעפיה היו נפוחים. למעשה, כל פלג גופה העליון נטה קדימה כמו בניין המאיים להתמוטט בכל רגע.
 

הוא אמר לה, "תרימי קצת את הראש."
 

היא שאלה, בהפתעה גמורה, "מה?"
 

"כלום. רק אמרתי, תגידי משהו."
 

עיניה היו שטופות דם. הן היו אדומות כאילו שמישהו תחב לתוכן פלפל חריף. היא נותרה שקטה.
 

"איך קוראים לך?"
 

"שום דבר." נימת קולה צרבה כחומצה.
 

"מאיפה את?"
 

"מאיפה שבא לך."
 

"למה את כל כך גסה?"
 

בשלב זה כבר התעוררה האישה לגמרי. היא הביטה בו בעיניה הבורקות מפלפל חריף ואמרה, "תעשה מה שאתה צריך לעשות, אני מוכרחה ללכת."
 

הוא אמר, "לאן?"
 

האישה ענתה ביובש ובאדישות, "לאיפה שלקחת אותי."
 

"את יכולה ללכת."
 

"תעשה מה שאתה צריך לעשות, למה אתה מתעלל בי?"
 

הוא מילא את קולו בכל הכאב שבלבו ואמר, "אני לא מתעלל בך. אני מרחם עליך."
 

זה הרגיז אותה יותר. "אני לא צריכה רחמים." ואז כמעט בצעקה שבה ואמרה, "תעשה מה שאתה צריך לעשות, ותן לי ללכת."
 

הוא התקרב וניסה ללטף את ראשה, אבל היא זרקה את ידו מעליה.
 

"אמרתי לך – תפסיק להתעלל בי. אני ערה כבר כל כך הרבה זמן. אני ערה מאז שהגעתי לכאן."
 

הוא התחיל לרחם עליה שוב.
 

"תלכי לישון... פה."
 

עיני האישה האדימו יותר. בנימה חדה היא אמרה, "לא באתי הנה לישון, זה לא הבית שלי."
 

"הבית שלך שם – מאיפה שבאנו?"
 

רוגזה של האישה התגבר.
 

"אוף! תפסיק כבר עם השטויות האלה. אני מוכרחה לחזור הביתה. למה לא תעשה מה שאתה צריך לעשות! או קח אותי בחזרה וקח את הכסף שלך מה... מה..." היא עצרה בלשונה קללה נוראית.
 

הוא הבין שאין טעם לדבר עם האישה במצבה הנוכחי, אפילו לא לגלות כלפיה רחמים. לכן אמר, "בואי, אני אקח אותך בחזרה."
 

הוא החזיר אותה לבניין הגדול.
 

ביום המחרת, כשישב במלון המוזנח בקייזר פארק, סיפר את פרטי האירוע לחברו. החבר כצפוי הזדעזע. הוא ביטא הלם וגועל גדולים ושאל, "היא היתה צעירה?"
 

הוא אמר, "אין לי מושג. לא ממש הסתכלתי עליה כמו שצריך. כל מה שיכולתי לחשוב זה למה לא הרמתי אבן וריסקתי לסרסור שלה את הראש."
 

החבר אמר, "האמת, זה היה יכול להיות מעשה חסד גדול."
 

הוא לא הצליח לשבת במלון עם חברו למשך זמן. אירועי יום האתמול גדשו את מחשבותיו. לכן מיהר לסיים את התה ולהיפרד ממנו.
 

חברו פנה לדוכן הכרכרות, והוא תר בעיניו אחר הסרסור, אבל לא עלה בידו למצוא אותו. השעה היתה כבר אחרי שש. הבניין הגדול ניצב לנגדו, במרחק מטרים אחדים בלבד. הוא פסע לעברו, ובמהרה נכנס לתוכו.
 

אנשים חלפו על פניו, אבל הוא הגיע בקלות יחסית למדרגות. הוא הבחין באור שזרח במורד גרם המדרגות. הוא הרים את מבטו והתחיל לעלות במדרגות על קצות אצבעותיו. במשך כמה דקות עמד בדממה על המדרגה האחרונה. אור בהיר ומסנוור זרח מתוך החדר, אבל לא נשמע כל צליל. הוא חצה את המבואה. דלת החדר היתה פתוחה למחצה. הוא הציץ לתוך החדר והביט סביב. לפני שהספיק להבחין במנורה, פגע אורה המסנוור בעיניו. הוא פנה לאחור לעבר החשיכה שבחוץ, ונתן לעיניו שהות להתרגל לאור המסנוור.
 

שוב ניגש לדלת, אבל הפעם דאג להישאר מחוץ לטווח האור המסנוור שהפיצה המנורה. הוא הציץ פנימה. הוא ראה אישה שוכבת על מרבד. הוא רכן קדימה להביט מקרוב. נדמה שהיא ישנה. צעיף כיסה את פניה. חזהּ עלה וירד עם נשימותיה. הוא ניגש לקרבתה וכמעט פלט צרחה. הוא השתלט על עצמו והביט – במרחק מה מהאישה, שכב איש על הרצפה החשופה. ראשו רוסק לחתיכות. לבנה מגואלת בדם נחה בקרבתו. הוא הבחין בכל הפרטים כהרף עין ונחפז לכיוון המדרגות. הוא החליק ונפל כמה פעמים, אבל לא השגיח בפציעותיו והתאמץ לא לאבד את עשתונותיו. בקושי רב הגיע לביתו, ובילה את כל הלילה בסיוטים מפחידים ביותר.

 

  

 

(sau kaiṃḍal pāvar kā balb)

קצת מחשבות לסיום

אני לא בטוח שיש כאן משל. ואולי הסיפור מרקד בכוונה תחילה על סִפו של "משל", מסרב להתחייב לו באמצעות יסודותיו האוטוביוגרפיים. אבל העובדה שהמספר אינו יכול באמת לפעול, שהוא תמיד רק חולם לפעול, רק מדמיין את פעולותיו, בדיוק כמו חברו (ש"כצפוי הזדעזע"), מצביעה על צרימה עמוקה במסד הסיפור. 
 
כי רק הזונה יכולה לפעול, ולכן היא זו שנמצאת באור המציאות הקשה, באור שאינו מאפשר לישון מרוב עוצמתו. אבל הזונה פועלת בסוף רק כדי להגיע למקומם של המספר וחברו – כדי להתחיל לישון. היא אינה רוצחת את הסרסור בגלל מכירת גופה (מתברר שתמיד היתה חזקה ממנו), אלא כי אינה מסוגלת להישאר ערה עוד, כי אינה מסוגלת לסבול עוד את האור. ומרגע הפעולה, מרגע שנפטרה מסוחר העבדים הפרטי שלה, ביכולתה להתמסר לשינה, להצטרף לחשכתם של האנשים הנורמלים, לחבור לאותה שינה שהמספר רגיל בה כבמציאות חייו - מציאות לילית, שבאפלוליותה ביכולתו רק לבלות "את כל הלילה בסיוטים נוראים." 
 
ואולי מנטו הוא שמתאווה לשפוך כאן אור (בעוצמה של מאה נרות) על המציאות, בצורה פרדוקסלית וחסרת סיכוי, מתוך מודעות כואבת לאבסורד שבכתיבה ריאליסטית. כי מי שמספר סיפורים, נמצא תמיד ומלכתחילה באפלת עולמות הדמיון, שקוע בדמיונות על פעולות, על פתרונות. בשעה שמי שנמצא באור הקשה שהמחבר שואף לתארו, אינו מקווה אלא להצטרף למצבו הנוח של המחבר, לצאת מתחומו הנורא של האור ולהתחיל לקרוא עליו סיפורים, לחלום עליו סיוטים ולהזדעזע.