נדמה ששנינו יושבים כך בשקט זמן רב.
ההיכרות בינינו
אינה ארוכה כלל. נפגשנו על אניית הקיטור החוצה את התעלה – לפגישה מסוג זה אין כל הגיון או משמעות ברורים, היא מתחילה להסתיים עוד בטרם התחילה.
מלונדון לפראג...
לילה ארוך ויום שלם. זו הפעם השנייה שאני חוזר בצורה כזאת. אור השמש החורפי הזעום
וגיאותם הקוצפת של הגלים המתרוממים והמתנדנדים.
אני חושב,
האוקיינוס הוא חלום – חלום המאיים לגלוש על גדותיו.
הנוסעים על אניית
הקיטור יושבים בריחוק ובשתיקה על כסאות הסיפון שלהם. לאחר כמה שעות הם יעלמו
בפינותיה השונות של אירופה. על השולחנות, כוסות מתנדנדות עם בירה חלשה, דפים מתנופפים
של הניו-סטייטמן והאובזרוור, בפינה, עיניו העצומות, רגועות ודוממות, ועייפות קלה
הפרושה על הכול... תמונה זו של אניית הקיטור שונה כל כך מהזכרונות שלי מחציית
התעלה בפעם הראשונה, כשבאתי ללונדון. היו אלה ימי הקיץ, וכולם שבו לבתיהם אחרי
שבילו את החופשה באירופה. אניית הקיטור היתה אז בתפוסה מלאה. נערות בג'ינס כחולים,
בצעיפים צבעוניים מתנופפים ברוח, וחבורות נערים ונערות, יושבים מסביב לכוסות
הבירה שלהם, נראו מכל עבר.
כעת אין דבר מזה.
האנשים שיושבים בכסאות הסיפון שקטים מאוד, כאילו אבודים בתוך עצמם. רק קולו של
האוקיינוס, צליל חסר סבלנות, טרוד.
נותרו שלוש שעות,
בערב נגיע לאוֹסְטֶנְדֶה. עד אז אני חופשי. הבאתי כמה חפיסות של סיגריות פליירז.
כאן, על אניית הקיטור, אין מכס על סיגריות, ולכן אין כמעט נוסע שאינו נושא עמו עשר
או שתיים-עשרה חפיסות של סיגריות אנגליות. בתיק שלי מונח גם ספר שקניתי בתחנה של
לונדון. חשבתי שאקרא בו כדי להעביר את הזמן החופשי על האנייה. אבל עוד לא הצלחתי
לקרוא דבר. ראשי מתחיל להסתחרר ברגע שאני פותח את הספר. לכן איני עושה דבר. אולי
האוקיינוס כשלעצמו הוא הרבה... הרבה, ואם מביטים בו מקרוב, לא כלום.
"זו התחלה,"
אומר מישהו בתוכי לאט. כיסאות הסיפון, אור השמש הרטוב, הלבן, ושמי אירופה! תשומת
לבי נודדת. אני מתחיל לחשוב על אנשים שהיו קרובים אלי פעם, אנשים שלא אוכל לפגוש
שוב בשנים הקרובות.
השנים הקרובות...
ריקות מוזרה אופפת אותי. אני פותח את קופסת הכריכים שלי.
"תרצה אחד?"
אני שואל.
הוא זע בבהלה. "לא,
תודה!... אני לא אוכל כלום על האנייה."
הוא משקיע שוב את
עיניו באוקיינוס המשתרע מולו, כאילו מחפש אחר דבר מה שאבד שם, באורח חסר דאגה,
אדיש.
במשך זמן ארוך
אנחנו יושבים כך בשקט. אין לי דבר לעשות. עיניי עייפות מעט ממבט באוקיינוס, ולכן
תשומת לבי נודדת אליו בלי מודעות שוב ושוב.
עיניים, עצומות
למחצה, רגועות מאחורי משקפיו, מעיל צמר ארוך וכחול, שיער חום קצר, מסורק בקפידה, שנופל
פעם אחר פעם על מצחו בגלל הרוח, ושהוא דוחף מעלה, כבדרך אגב.
בפינה זנוחה זו של
אניית הקיטור שנינו יושבים קרוב מאוד, אך רחוקים מאוד זה מזה בשתיקתנו. טור
של ציפורי מים מעופף מעבר לאוקיינוס באור השמש החיוור.
לאחר זמן מה
מתרוממות עיניו לעברי, רגועות כמקודם, מרוחקות כמקודם.
"זאת הפעם
הראשונה שאתה חוצה את התעלה?"
"לא, לפני
חודשיים באתי ללונדון ועכשיו אני חוזר לפראג."
אני מציע דין וחשבון
מקוצר של מסעותי. הוא אינו שואל שאלות בין דבריי, רק מקשיב בשקט. כשהוא מוציא את
ידו מכיסו כדי לסגור את הספר, אני מופתע לפתע. מידיו החשופות והרכות נדמה
שהוא צעיר, אבל הקמטים העדינים שעל מצחו מגלים כבר סימנים של עייפות קלה.
אניית הקיטור
ממשיכה בדרכה. איי אור שמש שוקעים במימיו המקציפים של הים שמסביבנו, ואז, מששכחנו
אותם, מרימים את פניהם כצעקות ילד אי שם במרחקים ומחליקים לאורך המורדות הזוהרים
של הגלים.
"פעם ראשונה
באירופה?"
קולו נמוך מאוד.
אני מניד בראשי בשתיקה. ואז נדמה לי שהוא מחייך.
"מוזיאונים,
גלריות... אולי תראה את כל אלה."
נדמה לי שיש נימה
קלה של לגלוג בקולו. אבל פניו רגועות ורציניות כמקודם, איני מצליח לגלות בהן כל לעג.
אפילו אם אין כל
לעג, אני מרגיש שיש משהו בדבריו שאין ביכולתי לתפוס – דבר מה שטורד את מנוחתי לרגע קל.
גרוני יבש. יש קצת קפה בתרמוס שחבר נתן לי בלונדון בבוקר כדי לשתות באנייה. אני
מוזג לו מעט קפה בספל שלי. הפעם הוא אינו מסרב. לי, אני מביא כוס בירה גדולה מהבר
של האנייה.
בירה... לרגע נדמה
שאין זו אלא פרידה אחרונה ואינטימית מימיי בלונדון. לעתים קרובות בסביבות
חצות, לאחר קונצרט או מחזה, היינו שותים בירה באיזה פאב שומם ומוזנח. צבעה הבהיר של
הבירה מתקשר ללילות לונדון החמים והמשוגעים... מוזר איך זכרונות מעיר מוזרה,
השייכת לאחרים, מתקשרים לסוג מסוים של בירה, של יין, של מוזיקה.
משב רוח נושב על
הסיפון. נתז עדין של טיפות מלוחות וכחולות מהים מרטיב את בגדינו. אנחנו מושכים את
הכיסאות שלנו מעט לאחור, לעבר הפינה. הרוח פתחה את הדפים של ספרו... כמה שורות של
רילקה, לחות מהמים הכחולים. אבל תשומת לבו אינה מופנית אליהן. כעת גם הוא לוטש את
מבטו בים, לוגם מהקפה שלו.
"האנייה די
איטית. יכול להיות שיהיה כבר לילה כשנגיע לאוסטנדה." הוא מצית את המקטרת שלו.
"אתה ממשיך
לבריסל?" אני שואל.
"לא, יש כפר בהרים
ליד בריסל. שם אני גר עכשיו."
"הבית שלך שם?"
הוא עוצר לרגע,
כאילו מרגיש התנגדות קלה להמשיך. "לא... אני חוזר מהבית שלי... אבל עכשיו קשה
להגיד איפה הבית האמיתי שלי – אנגלייה או בלגיה," הוא אומר וצוחק.
אני לא מבין כלום
וממשיך להביט בו, במבט שואל.
"האמת היא שבמשך שש השנים האחרונות גרתי
בבלגיה. פעם בשנה אני נוסע ללונדון לפגוש את האנשים בבית. הפעם הרופא בבית ההבראה
לא הרשה לי לנסוע. התעקשתי ונסעתי בכל זאת. עכשיו אני חושב, שלא הייתי צריך."
צחוק שצלילו יבש, ואז נעצמות בשקט עיניו הכחולות והעמוקות, אט אט.
הנחישות והרעננות שצמחו
בהכרתי בחודשים שחלפו מאז שהגעתי לאירופה מתחילים להיראות חסרי משמעות כמעט – אני
לא יודע למה – מהעימות עם הכאב והעייפות שבפניו.
ואז אופף אותנו שקט
סמיך. נדמה כאילו התכווצנו שנינו לתוך מעגלות שתיקתנו האישית. המולת האנשים על
אניית הקיטור גוברת. נוסעים רבים, שישבו עד עתה בבר, יצאו החוצה עם כוסות בירה
בידיהם. ליד מעקה סיפון, מתעקשת ילדה קטנה להשפיל את מבטה למרות תוכחות אמה. הסרט בשערה
מתנופף ברוח פעם אחר פעם.
אבל הפינה שלנו
בסיפון נותרת מבודדת. מכאן אפשר לראות רק את הגבעות החומות והערפיליות של דוֹבֶר,
מנצנצות באור השמש הערבית.
"באת לאירופה
מכל כך רחוק... תישאר קצת?"
"כרגע אני לא
יודע," אני עונה.
"אולי זה ישמע
לך מוזר, אבל לעתים קרובות אני חושב איך יש אנשים שנוסעים אלפי קילומטרים מהבתים
שלהם. תתפלא לשמוע שאף פעם לא מצאתי עניין בביקור במוזיאונים או בגלריות. בכל פעם
שאני חוצה את התעלה, נדמה לי שזאת הפעם האחרונה, שהפעם לא אחזור, אבל זה לא
קורה..."
הוא מניח את ידו על
מעקה הסיפון. נדמה לי שעיניו נבלעו בחיפוש אחר סוד כלשהו שאבד במימיה
הכחולים של התעלה.
"תיסע קודם כול
לפראג, ואז?"
"אשאר בפראג
לזמן מה, התכניות שלי אחר כך לא לגמרי ברורות כרגע," אני אומר.
במשך זמן מה הוא
נותר שקט. כשהוא חוזר לדבר, יש ריחוק מוזר בקולו.
"זאת בטח ארץ
מוזרה!"
"מה, פראג?"
אני שואל.
"לא."
הוא משתהה לזמן מה, ואז אומר לאט, "אני מתכוון... הודו."
לרגע נדמה שהמילה
הזו מפלחת את נפשי.
המילה הזו, חידתית
כמעמקיו חסרי הגבולות והאינסופיים של הים, הגיעה אלי כעת לפתע פתאום, כזכרון
נשכח... הערב, על אניית קיטור. האם אהיה מסוגל אי פעם להבין אותה? האם היתה אי פעם
במהלך חיי למילה הזאת משמעות בעבורי... משמעות נפרדת מאשליות ומדיעות קדומות,
כלומר משמעות אישית כלשהי שעלה בידי לגלות?
הודו... המילה הזאת, באור השמש הערבית הרטוב והבהיר, היום על
אניית הקיטור, המילה הזאת נהייתה כל כך מוזרה בשבילי!
"ארץ מוזרה,"
הוא חוזר שוב על מילותיו, באיטיות, כאילו מדבר לעצמו. "לא נסעתי הרבה. גם אם
לא היו לי הבעיות הרפואיות בטח לא הייתי נוסע לשום מקום. אני מפחד לנסוע למקומות זרים.
יש לך מזל, ראית כל כך הרבה בגיל צעיר."
"אני לא כזה
צעיר," אני אומר וצוחק. "לפעמים אני חושב, אם הייתי מגיע לכאן כשהייתי
צעיר יותר הייתי יכול ללמוד הרבה."
הפעם הוא מרים את
פניו מהמעקה. הפתעה קלה ניבטת מעיניו.
"אתה באמת
חושב! אף פעם לא הרגשת..." לפתע הוא משתתק. בפעם הראשונה אני מרגיש שצל טורד
מנוחה פלש למבעו השליו, המקובע.
"בזמן שהסתובבת
באירופה, הרגשת אי פעם ש... יש מוות... מוות באוויר מסביב?"
אני יושב בלי ניע...
"אף אחד לא מבחין
בו. בכל שנה אלפי תיירים מגיעים, הגלריות, המוזיאונים, הכנסיות העתיקות והקתדרלות,
כל הדברים מהעבר, הם מושכים אותם, והם מבקרים בהם וחוזרים הביתה, אבל..."
עיניו נעצמות
למחצה, המשפט הבלתי גמור נותר תלוי בדממה לזמן מה.
"אבל... יש גם
אירופה מעבר לזה, שאף אחד לא רואה, שהיא בודדה מאוד, שגוססת לאיטה."
הוא מרים את הספר
של רילקה, מלטף את דפיו הישנים והמצהיבים ומתחיל לדבר. "בית ההבראה שאני גר
בו, יש מולו בית כנסת יהודי, בניין גותי מימי הביניים. במלחמה האחרונה, כשהנאצים
כבשו את בלגיה, הם שרפו גם את בית הכנסת הזה, יחד עם כל שאר האתרים הדתיים
היהודיים. אבל לא לגמרי, חלק ממנו נותר עומד גם היום. יש ערימה של לבנים ואבנים עתיקות
ליד הבניין ההרוס, ערימה שהחיילים הנאצים השאירו מאחוריהם כעדות. עכשיו, בכל פעם
שאני מביט מהחלון בחדר שלי, המבט שלי נופל אוטומטית עליה. אבנים בנות מאות שנים...
לפעמים, בלילות, הבניין ההרוס, הערום הזה מפחיד אותי. גרתי לבד בחדר הרבה שנים, אולי
בגלל זה אני מרגיש ככה, אבל לפעמים אני חושב שזאת לא רק הבדידות שלי... בית הכנסת
ההרוס והאבנים העתיקות השרופות שלו, זה כאילו שהם מסמלים משהו... מה בדיוק, את זה אני
לא מצליח להבין עדיין."
הוא משתתק. עייפות שבורה
למראה נחה על פניו. אני רוצה לשאול אותו המון דברים, אבל בשעת הערב הדוממת, נעשתה
שתיקתו כל כך אישית ופרטית, שזה נדמה מיותר וחסר משמעות כמעט.
הכיסאות על הסיפון מתמלאים
לאיטם. במהרה נגיע לאוסטנדה. הים, שצעק במשך כל היום בנימה חסרת סבלנות וטרודה, השתתק
מעט, כאילו שלוותו של הערב היורד נגעה גם בו. חופה של אנגלייה נעלם בערפל הכחלחל
שמאחורינו, רק צלליהם הערפיליים של הסלעים מתגלים מדי פעם באורה הדועך של שמש הערב.
אחרי אוסטנדה נעלם
כולנו, נוסעי אניית הקיטור, בפינותיה השונות, המרוחקות, של אירופה. ואיתנו יעלם –
הערב הזה בתעלה, ריקותו הסודית וחסרת הגבולות של הים, השקט שבעיניו הדוממות. בשעת
ערב שקטה זו, איני יודע למה, מבליחה במחשבתי שאלה. מדוע באתי לכאן, אלפי קילומטרים
מארצי? איזו משמעות יש לאירופה בשבילי? האם אירופה אינה אלא אמצעי להימלט מעצמי –
בריחה מהאין-אונות שריחפה מעלי, בשעות העירות והשינה, כמין צל רפאים – ואולי יותר
מזה? מילה אחת חוזרת שוב ושוב למחשבתי – אינטואיציה! מילה עתיקה... כמו אבן שבורה,
זנוחה, מבית כנסת. למולה אני מוצא את עצמי, קטן בדיוק כשם שהיא גדולה. לפני כמה
חודשים לא נדאתה המילה הזאת כבדה כל כך... כשהגעתי לחדר המלון שלי, רעב וצמא לאחר
ששוטטתי ברחובות וינה במשך שלושה ימים, נדמה היה שכל המרחק בתוכי נעשה קרוב מאוד, אינטימי
מאוד, ורק פחד אחד נותר – פחד שהלך וצבר בתוכי בוהק משל עצמו. באותו לילה בווינה
נדמה לי שהייתי שרוי בתחתיתו של בור, שמתחתיו אי אפשר להוסיף ולרדת. ואז, באותם
רגעים, באותו חדר צפוף, טחוב ובודד, חיברתי אט אט את משמעותה של אירופה – חרדה,
חרדת הנאורות – פחד שצרופים בו מוות וחופש ביחד...
אותו לילה בווינה
נדמה רחוק מאוד כעת. איתו, נעשו רחוקים גם דברים רבים אחרים. עכשיו אני חוזר
לאירופה... באמצע מימי התעלה ורחוק מאוד, מעבר למים, מעופף להק שחפים – בשמי
אירופה מעבר לדוֹבֶר.
אניית הקיטור הולכת
ומאיטה. ממול, מעבר לאורות הנוצצים של אוסטנדה, הלילה – הלילה של אירופה – התפשט
למרחקים.
גם זו התחלה.
(ek śurūāt מתוך jaltī jhāṛī, 1964)
 |
Untitled Dyptic מאת רם קומר (אחיו הצייר של נירמל ורמה)
[פורסם גם בהארץ]
