"...מה
שבטוח, אם מנטו ועיסמט היו מתחתנים, היתה לזה השפעה של פצצת אטום על היסטוריית
הספרות העכשווית. סיפורים קצרים היו נהפכים אז לנחלת העבר, ומעשיות היו נהפכות
לחידות. חלב הקריאה היה מתייבש למעין אבקה נדירה או נשרף לאפר. ואולי, חתימותיהם
על חוזה הנישואין היו הדבר האחרון שהיו כותבים. אבל מי יוכל לומר בוודאות שבכלל
יהיה חוזה נישואין! הגיוני יותר ששניהם יכתבו סיפורים על חוזה הנישואין וישרבטו את
חתימותיהם על מצחו של הקאזי המחתן אותם, כהוכחה לנישואיהם."
- סעדת הסן מנטו
עיסמָט צ'וּגְטאי משתייכת ל"כנופיית
הארבעה" שחוללה מהפכה בסיפור המודרני הצפון-הודי (לצד סעדת הסן מַנטוֹ, קְרישן
צַ'נְדֶר ורָג'ינדֶר סינְג בֶּדי). סיפורה "שמיכת הפוך" זיכה אותה, את המוציא לאור ואת הקליגרף שלה
בתביעה על פרסום תועבה, שהסתיימה בזיכוים (והשופט אף זימן את עיסמט ללשכתו והתוודה שהוא נמנה על קוראיה). הסיפור, שפורסם ב-1942, ובעיקר עלילות התביעה שמובאות כאן
אחריו, מחיים בתיאוריהם את התרבות הפרוגרסיבית הפרסית-הודית של צפון-הודו, לפני שנחרבה חמש שנים
אחר כך, עם סיום הכיבוש הבריטי ב-1947, בחלוקה הדתית והעקובה מדם לשתי מדינות,
הינדואית ומוסלמית (הודו ופקיסטן).
שמיכת
הפוך
כשבחורף אני מתכסה בשמיכת הפוך שלי, הצל שלה על
הקיר מתנוענע כמו פיל. ומיד נודדת מחשבתי ומתחילה לשוטט בעולמות הערפל של העבר.
זכרונות שונים שבים ומתעוררים לחיים.
אני מתנצלת מראש, אינני מתכוונת לספר לכם על זיכרון
רומנטי הקשור לפוך שלי, גם לא סיפור שקשור איכשהו לאהבה. אמנם שמיכה רגילה פחות מחממת,
אבל לפחות הצל שלה אינו מפחיד כצל הפוך המתנוענע על הקיר. הסיפור מתרחש כשהייתי
ילדה, וביליתי את יומי במריבות עם אחיי וחבריהם. לעתים תהיתי, מדוע אני כזו
לוחמנית? בגיל שבו אחיותי עסקו באיסוף "אוהבים", אני הייתי שקועה בקרבות
ובחילופי מהלומות עם כל הילדים במשפחתי ומחוצה לה.
לכן בכל פעם שאמי היתה נוסעת לאַגְרָה, היא
נהגה להשאיר אותי לשבוע שלם עם אחת מ"אחיותיה". אמא ידעה היטב שבבית חברתה
לא מסתובבים אפילו ילדים של עכברים, ולכן לא אמצא עם מי להתקוטט שם. אכן עונש הולם
בשבילי! לכן השאירה אותי אמא אצל בֶּגָאם גָ'אן. אותה בגאם ג'אן שזכרון שמיכת הפוך
שלה נצרב בזכרוני כבברזל מלובן. אותה בגאם ג'אן שהוריה העניים הסכימו לקבל את האדון
הנָאוָבּ כחתנם, מכיוון שלמרות גילו ה"בשל", היו מידותיו
טובות ביותר. מעולם לא נראו בביתו פרוצות או נשים מופקרות. הוא עצמו היה חאג'י (עלה
למֶכָּה) וגם סייע לרבים אחרים לעשות חאג'.
אבל היה לו תחביב ייחודי ויוצא דופן. יש אנשים שמתלהבים
מגידול יונים, אחרים מארגנים מלחמות שלווים או קרבות תרנגולים – לתחביבים ושעשועים
כאלה רחש הנוואב תיעוב עמוק. לביתו הכניס רק תלמידים, נערים צעירים, בהירי עור ודקי
מתניים, וסיפק את כל צרכיהם.
לאחר חתונתו עם בגאם ג'אן, הניח אותה בין רהיטי
ביתו ושכח את דבר קיומה. ובגאם, הצנומה והשברירית, החלה מדלדלת ביגון בדידותה. מי יוכל
לומר מתי החלו באמת חייה? כששגתה ויצאה לעולם מבטן אמה, או כשנעשתה אשתו של הנאווב,
והחלה מבלה את חייה במיטה, בשעה שהנערים הלכו והתרבו בביתו. הוא נהג להזמין למענם מיני
מטעמים ומאכלים ערבים, ובגאם ג'אן צפתה בכול דרך החרכים שבחדר האורחים. היא ראתה את
השוקיים החטובות ואת החולצות המבושמות, הדקיקות והמעודנות של אותם נערים דקי מותן,
וקנאה בוערת ניצתה בנפשה. או כששכבה מותשת משבועות ומתפילות, לאחר שקשרה חוטי נדרים
לפרקי ידיה ובילתה לילות שימורים בתפילה. איך תוכל עלוקה למצוץ דם מסלע? האדון הנאווב
לא חשב ולו לרגע לחרוג מעולמו. אז נשבר לבה של בגאם ג'אן, והיא החלה לחפש את מפלטה
בספרות. אך גם בה לא מצאה דבר. ספורי האהבה ושירת התשוקה רק הגבירו את עצמת דיכאונותיה.
גם שנת הלילה נדדה ממנה, עד שנואשה לחלוטין מחייה ונעשתה פקעת ייסורים ותסכולים.
שיישרפו כל הבגדים והמלבושים. הרי עוטים אותם רק
כדי להרשים אחרים. הרי הנאווב אינו מוצא זמן להתפנות מחולצותיהם הדקיקות של נעריו ולבוא
ולבקר אותה, וגם אינו מרשה לה לצאת החוצה. מאז נישואיה של בגאם ג'אן החלו קרובי
משפחתה לעלות לביתה, הם נשארו ללון כמה חודשים ועזבו. ורק היא, האומללה, נותרה כלואה
בביתה.
ברגע שהבחינה באחד מקרוביה היה מיד דמה מתחיל
לרתוח, כי כולם באו להתהולל בעושר, לזלול מאכלים בחמאה משובחת ולצבור ציוד לחורף, בשעה
שהיא שכבה במיטתה וקפאה מקור, למרות שמיכת הפוך החדשה שלה. עם כל תנועה, החליפה
הפוך צורה והטילה צל חדש על הקיר. אך שום צל מצלליה לא היה יכול לקיימה בחיים. ולשם
מה בכלל להמשיך לחיות? לשם החיים! יהיו אשר יהיו חייה של בגאם ג'אן, הגורל חפץ שתוסיף
לחיות, ולכן הוסיפה לחיות, ולחיות טוב.
רָאבּוֹ ישבה למרגלותיה וטיפלה בה. אט אט החל גופה
הכחוש של הבגאם מתמלא חיים ופורח. לחייה החלו זורחות, ויופיה החל מלבלב. עיסוי בשמן
מסתורי כלשהו השיב את ברק החיים לגופה של בגאם ג'אן. אני מתנצלת מראש, מתכון לשמן כזה
לא תמצאו אפילו בכתבי הרפואה הטובים ביותר.
*
כשראיתי לראשונה את בגאם ג'אן, היא היתה כבת
ארבעים או ארבעים ושתיים. אוי כמה נפלא נראתה! – שרועה על הצד על ספתה. ראבו ישבה בסמוך
לה ועיסתה את גבה של הבגאם. שָאל בצבע תכלת כיסה את רגליה. היא נראתה כמו מלכה הממתינה
לקבל את פמלייתה. נהניתי להתבונן בה והתאוויתי לשבת ולהתבונן בה שעות. גון עורה
היה לבן כשיש, ללא זכר לאדמומית כלשהי, בשערה השחור, המשומן והמסורק תמיד למשעי,
לעולם לא נמצאה ולו קווצה סוררת. גבותיה עוצבו כשתי קשתות דרוכות, בעיניה השחורות
היה משהו חד וקולע, עפעפיה כבדים ומלאים, ריסיה עבים ומחודדים. שפתיה היו התו המושך
מכול בפניה. הן נצבעו לרוב אדום, עם פלומה קלה מעל לעליונה. שיער ארוך הסתכסך
ברקותיה. לעתים עטו פניה לפתע פתאום ארשת מוזרה, כשל נער שטרם בגר.
גם עור גופה של בגאם ג'אן היה לבן וחלק, נדמה שתפרו
אותו על מסגרת גופה. כשהיתה מותחת רגליים לרחוץ את שוקיה, הבטתי בדממה בבוהק שזרח
מהם. היא היתה גבוהת קומה וחטובה, ידיה היו גדולות וחלקות, מתניה דקות ושריריות. ראבו
נהגה לעסות את גבה במשך שעות. הלא עיסוי גב הוא בין הדברים החשובים בחיים, אולי החשוב מכולם.
ראבו לא עשתה שום דבר אחר בבית. תמיד נמצאה על ספתה
של הבגאם ועיסתה את כפות רגליה, ראשה או איבר מאיברי גופה. לעתים לא יכולתי לסבול עוד
את המראה. בכל פעם שמסתכלים, רק רואים את ראבו מעסה איבר כלשהו, לוחצת זרוע או רגל. אני משוכנעת שאם מישהו היה נוגע בי בתכיפות כזו, גופי היה קמל ונובל.
וכאילו שבעיסוי היומי לא היה די, שעתיים לפני
כל רחצה היתה ראבו מתחילה למשוח את גופה של הבגאם בשמנים ובתמציות ריחניות. אחרי
הרחצה הודלקו תנורים מאחורי דלתות סגורות, ונפתח סבב חדש של עיסויים. ככלל נכחה שם
רק ראבו. שאר המשרתים עמדו רוטנים בחוץ וסיפקו תכשירי רחצה ומגבות מבעד לדלת.
כפי הנראה סבלה בגאם ג'אן מפריחה בעורה. היא
גרדה כל כך, שאפילו אחרי שנמשח גופה באלף שמנים ומשחות, נותרה הפריחה כשהיתה.
הרופאים טענו שאין שום בעיה, שגופה בריא לגמרי. אולי דלקת תת-עורית, העלו השערה. ראבו
היתה מכריזה, "הרופאים האלה מג'נונים. אין אצלך שום בעיה, אינשאללה! זה בגלל שהדם
שלך חם." היא היתה מצרה את עיניה ושולחת חיוך, ובעקבותיו מבט חמוץ, לעבר בגאם
ג'אן.
ראבו היתה כהה כמו שבגאם ג'אן בהירה, אדומה כמו
שהיא לבנה. פניה מחוטטות, מבנה גופה חסון ומוצק, כרס קטנטונת, שפתיים גדולות
ונפוחות, תמיד מלוחלחות, וריח מיוחד ומבחיל שנדף ממנה בכל עת. כמה זריזות היו ידיה
הקטנות והשמנמנות. הנה הבחנת בהן על מותניה של בגאם ג'אן, ולפתע החליקו לירכיים,
זינקו לקרסוליים, ומיהרו במירוץ מסיים לשוקיים. בכל פעם שישבתי בקרבתה של לבגאם ג'אן,
לא יכולתי שלא לעקוב במבטי אחר התרוצצותן של אותן ידיים.
בחורף ובקיץ לבשה בגאם ג'אן חולצות רפויות מכותנה
לבנה כקצף ומכנסי פָּגָ'מָה בצבעים עזים. אף על פי שמאוורר התקרה פעל תמיד, נהגה
לכרוך שאל דק סביב כתפיה. היא אהבה את החורף, ואני נהניתי להימצא בביתה בעונה זו.
היא מיעטה לנוע, רק שכבה על ספתה, נהנתה מעיסוי בגבה ונגסה בפרות יבשים. זה הכול.
שאר המשרתות התקנאו בראבו. היא סעדה עם בגאם ג'אן, ישבה בחברתה, טיילה איתה וגם –
ישמור האל – ישנה איתה. ראבו ובגאם ג'אן היו, כמו שגיליתי אחר כך, נושא לשיחות
רבות ומרתקות כמעט בכל התכנסות. עצם אזכור שמן עורר פרצי צחוק בקבוצה שהתכנסה.
אלוהים יודע אילו סיפורים מבדרים סיפרו האנשים על חשבונה של הבגאם. אבל היא מעולם
לא הבחינה באיש סביבה, כל קיומה הצטמצם בה ובפריחה שבעורה.
סיפרתי כבר שהייתי קטנה וגם די מאוהבת בבגאם ג'אן.
גם היא אהבה אותי. רצה המקרה ואמא נאלצה לנסוע לאגרה. בידיעה שאם אשאר בבית אשתולל
ואריב עם אחיי, שיכנה אותי אמי אצל בגאם ג'אן לשבוע. לשמחתי הרבה, וגם לשמחתה של
בגאם ג'אן, שהיתה כמובן חברתה הקרובה.
עלתה השאלה איפה אשן. והתשובה המתבקשת – בחדרה
של בגאם ג'אן. בחדר נמצאה מיטה קטנה, סמוכה למיטתה של הבגאם. בלילה הראשון שוחחנו
ושיחקנו בקלפים עד לשעה עשר או אחת עשרה, אז פניתי למיטה. כששכבתי שם, הבחנתי בראבו
שישבה מאחורי בגאם ג'אן ועיסתה את גבה... כרגיל. "אוכלת נבלות!" חשבתי
לעצמי בזמן שנרדמתי.
באמצע הלילה התעוררתי פתאום משנתי. החדר היה חשוך לגמרי. שמיכת הפוך של בגאם ג'אן רטטה, הבחנתי בתנועה מתחתיה, כאילו הסתתר שם פיל.
*
באמצע הלילה התעוררתי פתאום משנתי. החדר היה חשוך לגמרי. שמיכת הפוך של בגאם ג'אן רטטה, הבחנתי בתנועה מתחתיה, כאילו הסתתר שם פיל.
"בגאם ג'אן?" מלמלתי בפחד. תנועתו של
הפיל נפסקה.
"מה יש... תחזרי לישון..."
"אני מפחדת," יללתי.
"לכי לישון! ממה יש לפחד? תדקלמי את האָיָאת
אָל כּוּרְסִי"
התחלתי לדקלם את התפילה, אבל בכל פעם שהגעתי
לשורה "יָעַאלַמוּ מַא בִּין" ("יידע את אשר"), לא יכולתי
להמשיך, אף על פי שהכרתי את התפילה בעל פה.
"אני יכולה לבוא למיטה שלך, בגאם ג'אן?"
"לא, לא... לכי לישון, את שומעת!"
היתה קשיחות בקולה.
לחישות. שני אנשים. "מי עוד נמצא
פה?" תהיתי ופחד אחז בי.
"בגאם ג'אן, אולי בא גנב או ש..."
"לכי לישון אמרתי. איך יכול גנב להיכנס
לכאן?" שמעתי את קולה של ראבו. משכתי מהר את השמיכה מעל ראשי, ובסופו של דבר
נרדמתי.
בבוקר נשכחו מלבי המאורעות המבהילים של ליל
האתמול. אני מאמינה גדולה בעל-טבעי – חזיונות ליליים, זינוקים מהמיטה בצרחות, דיבורים מתוך
שינה – דבר מאלה אינו מוזר בעיני. חוץ מזה, הרי האנשים תמיד אומרים עלי שאני אחוזת
דיבוק, לא? לכן בבוקר לא זכרתי דבר וחצי דבר. שמיכת הפוך נראתה לי תמימה לגמרי.
אבל כשהתעוררתי משנתי גם בלילה הבא, יכולתי
לשמוע את בגאם ג'אן וראבו מתווכחות בלחש במיטה. לא הצלחתי להבין מה הוכרע לבסוף,
אבל ראבו התייפחה בבכי חנוק. אחר כך נשמעו צלילי לקיקה של חתול מצלחת. על אף
שהייתי נסערת למדי, נרדמתי.
יום אחד נסעה ראבו להיפגש עם בנה. בחור צעיר וחם
מזג ביותר, שבגאם ג'אן סייעה לו רבות. היא עזרה לו לפתוח חנות בכפר שלו, אבל החנות
לא מצאה חן בעיניו. שום דבר לא מצא חן בעיניו. הוא שהה בבית הנאווב במשך כמה
ימים וקיבל במתנה כל מיני בגדים מהודרים. אבל בסוף הסתלק משם בזעם גדול, אלוהים
יודע למה, ומעולם לא שב לבקר את אמו. אם ראבו חפצה לראותו, היה עליה לנסוע לבקרו
בבית קרוביה. בגאם ג'אן ניסתה לעצור בעדה, אבל היא בכל זאת נסעה.
בגאם ג'אן היתה מצוברחת במשך כל היום. כל פרק בגופה,
התלוננה, כואב ודואב. היא לא הניחה לאיש לגעת בה. שום אוכל, ודיכאון גמור במשך כל
היום.
"אולי אני אעסה לך את הגוף, בגאם ג'אן?"
שאלתי בחיבה בזמן שחילקתי את הקלפים. היא הביטה בי במבט חודר. "אני יכולה,
בבקשה?" הנחתי את הקלפים. היא נשכבה בדממה, ואני עיסיתי את גופה במשך זמן מה.
ראבו היתה אמורה לשוב ביום המחרת, אבל היא בוששה
לבוא. סבלנותה של בגאם ג'אן הלכה והתקצרה. כוס תה אחר כוס תה. כאב ראש.
התחלתי לעסותה שוב. גבה היה חלק כמשטח של
שולחן. המשכתי לעסותה בעדינות. כמה שמחתי לעשות משהו למענה!
"תשפשפי קצת יותר חזק. תוציאי החוצה את השֵדים.
הנה, מתחת לכתף... כן, שמה... טוב מאוד. אוי, זה נפלא." היא נשמעה מרוצה
ונשמה נשימות עמוקות ומרוגשות. "יותר בצד הזה..." אף על פי שיכלה להגיע
לנקודה בכוחות עצמה, התבקשתי לעסותה למענה. למרבה האירוניה, התגאיתי למדי במעשי
באותם רגעים. "הי, את מדגדגת אותי... תפסיקי..." צחקה. ובזמן שעיסיתי אותה
גם פטפטנו.
"אקח אותך מחר לשוק. מה בא לך לקנות? בובה
יפה?"
"לא בגאם ג'אן, לא בובה, אני כבר לא
תינוקת."
"את כבר ממש זקנה, אה?" צחקה. "בסדר
אם את לא רוצה בובה, אני אקנה לך תינוק אמיתי. תוכלי להלביש אותו בעצמך. אני אתן
לך המון בגדים, בסדר?" היא הסתובבה.
"בסדר," עניתי.
"הנה," אמרה, לקחה את ידי בידה והניחה
אותה במקום שגרד לה. היא החזיקה את ידי במקום שרצתה שאשפשף. שקועה בדמיונות על
תינוק אמיתי, המשכתי לשפשף בלי לחשוב, כמו מכונה. בגאם ג'אן דיברה בלי הפסקה.
"את יודעת, אין לך מספיק שמלות. מחר נלך
לחייט ונבקש שיכין חדשות. אמא שלך השאירה אצלי קצת בד."
"אני לא רוצה מהבד האדום הזה. זה הצבע שהטמאים
לובשים." הייתי שקועה בפטפוטיי, ולא השגחתי להיכן טיילה ידי. בגאם ג'אן שכבה
פרקדן. "אוי, אלוהים," אמרתי ומשכתי את ידי בחזרה.
"בשם אללה, ילדה. שימי לב איך את מעסה
אותי. הכאבת לי בצלעות," חייכה בגאם ג'אן בקונדסות. נמלאתי מבוכה.
"בואי לפה... הנה לצדי." היא השכיבה
אותי עם ראשי על זרועה.
"אוי, כמה את רזה! ממש רואים לך את הצלעות,"
אמרה והתחילה לספור לי את הצלעות.
נהמתי בתרעומת.
"מה קרה? אתה חושבת שאני הולכת לאכול
אותך? הסוודר הזה צמוד מדי... ואת אפילו לא לובשת חולצה חמה מתחתיו!"
התחלתי להתפתל.
"כמה צלעות יש לאנשים?" היא שאלה, כדי
לשנות נושא.
"תשע בצד אחד, עשר בשני," השבתי, ועשתונותי
חזרו לי בזכות העובדה הקטנה שלמדתי בשיעורי הגיינה. אם כי באותו הרגע, לא היו מחשבותי
צלולות ביותר.
"תזיזי את היד ותני לי לספור. כן, אחת...
שתיים... שלוש..."
התאוויתי להימלט מהמקום, אבל היא החזיקה אותי בכוח.
כשניסיתי להיחלץ, פרצה בצחוק גדול. אפילו עכשיו, כשאני נזכרת איך נראתה אז, אני מתחילה
להילחץ. עפעפיה נדמו כבדים מהרגיל, את שפתה העליונה תחם קו צל קלוש, על אף הקור
נצצו אגלי זיעה זעירים על אפה וסביב שפתיה, ידיה היו קרות כקרח, אבל רכות, כאילו קולפה
מהן שכבת העור החיצונית. היא הסירה מעליה את השאל, ומבעד לחולצת המשי הדקה שלה,
בהק גופה כגוש בצק לבן. כפתורי זהב כבדים תלו בצד הצאוורון של חולצתה.
הערב ירד, החדר התמלא צללים. קפאתי מפחד לא
מוסבר. למראה עיניה השקועות של בגאם ג'אן, התחלתי להתייפח בלבי. היא לחצה אותי
כאילו שהייתי צעצוע מחימר. גופה החם דחק בי לאבד את עשתונותי. היא התנהגה ככפוית שד. לא
יכולתי לצרוח, לא לצעוק.
אחרי זמן מה, הפסיקה ונשכבה לאחור, מותשת. פניה
היו חוורים ומחוסרי חיים, היא התנשמה בכבדות. במחשבה שהיא עומדת למות, נחפזתי להימלט
מהחדר.
למרבה המזל ראבו חזרה באותו לילה. אני החלקתי
מתחת לשמיכת הפוך שלי ושכבתי שם, אבל לא הצלחתי להירדם. שכבתי כך במשך שעות
ארוכות.
אמא לא היתה אמורה לחזור מאגרה בזמן הקרוב. חששתי
כעת מבגאם ג'אן, ולכן ביליתי את ימיי בחברת המשרתים. פחדתי פחד מוות להיכנס
לחדר השינה שלה, אבל למי יכולתי לספר על הפחד שלי מבגאם ג'אן? אישה שאהבה אותי
כילדתה שלה.
*
יום אחד התגלעה מחלוקת כלשהי בין ראבו לבגאם
ג'אן. קראו לכך ביש מזל או בכל שם שתרצו, אני הייתי מעורערת למדי מכל העסק, כי בגאם ג'אן שמה לב פתאום שיצאתי לקור בלי לבוש חם
ונבהלה שאחטוף דלקת ריאות. "ילדתי, את עוד תהרגי אותי! אם יקרה לך משהו, מה אוכל
לומר להגנתי?"
היא הכריחה אותי לשבת לצדה בזמן ששטפה את פניה ואת ידיה בקערה. תה הוגש והונח על שולחן בקרבתנו.
היא הכריחה אותי לשבת לצדה בזמן ששטפה את פניה ואת ידיה בקערה. תה הוגש והונח על שולחן בקרבתנו.
"תמזגי לנו קצת תה, בסדר, מתוקה? תני גם
לי כוס," היא אמרה, וניגבה את פניה במגבת. "אני אחליף בגדים בזמן שאת מוזגת."
היא היתה שקועה בהחלפת הבגדים, אני במזיגת התה.
בזמן שראבו עיסתה את גבה, היא קראה לי וביקשה שאביא לה איזושהי משחה ומגבות.
נכנסתי פנימה, בפנים מופנות ממנה. היא נחפזה לקחת את הפריטים ברגע שהבאתי אותם. כשהיתה
מוכנה סוף סוף, התחלתי לפחד. המשכתי ללגום מהתה שלי, בפנים מופנות ממנה.
"אוי, אמא," חשבתי במעמקי לבי,
"לא רבתי עם האחים שלי כל כך שזה מגיע לי!" אמא לא אהבה ששיחקתי עם
בנים. אנשים לפעמים שאלו אותה, "מה הבנים שלך כאלה חיות טרף שהם יטרפו לך את הילדה?"
לחשוב שהיא דאגה בגלל הבנים! אמא האמינה באמונה שלמה שצריך לשמור נשים בנפרד, בתוך שבעה מדורי הגנה מוגפים במנעול ובריח. והנה כאן, טירופה של בגאם ג'אן עלה על טירופו של כל
גבר בעולם כולו! לו יכולתי, לא הייתי נשארת בבית הזה רגע נוסף, הייתי נמלטת לרחוב.
אבל הייתי חסרת אונים לגמרי. לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלהישאר ולהסתיר את רגשותיי.
סוף סוף סיימה להחליף בגדיה. גופה עטה תכשיטים
ובושם כבד. שניהם נדמו כהשתקפויות של תשוקתה. ואז המטירה עלי מקלחת של חיבה.
גמלתי לכל הצעותיה ב"אני רוצה לחזור
הביתה!" והתחלתי לבכות.
"די, די... אל תכעסי. בואי שבי לידי. נלך
לשוק. רק תקשיבי רגע."
אבל התרחקתי ממנה, ודחיתי את כל הצעותיה
לצעצועים ולממתקים בפזמון חוזר קבוע, "אני רוצה לחזור הביתה."
"אבל שם האחים שלך ירביצו לך, מתוקה שלי,"
היא אמרה, וסטרה לי עדינות לאות חיבה.
"שירביצו!" חשבתי לעצמי. הייתי
נחושה.
"מנגו לא בשל תמיד חמוץ, בגאם ג'אן,"
ציינה ראבו, שישבה בשקט בצד. לשמע הדברים, נדמה שבגאם ג'אן חטפה התקף. שרשרת הזהב
שניסתה לענוד לי שכבה כעת בערימה קטנה על הרצפה, צעיף הכותנה המשובח היה קרוע, השביל
בשיערה, שמעולם לא ראיתיו פרוע, נעלם במין שיח סבוך. היא החלה לצרוח, וכל גופה
התעוות ופרכס. נמלטתי החוצה.
לאחר זמן רב הצליחה בגאם ג'אן להתעשת. דידיתי
על קצות אצבעותי לחדר וראיתי את ראבו צמודה למותניה. "תורידי נעליים!" הורתה
לי בזמן שעיסתה את גופה של הבגאם. מיהרתי להתחבא מתחת לפוך שלי, כעכבר מבוהל במחילתו.
*
שוב רעש מוזר. שמיכת הפוך של בגאם ג'אן שוב התנוענעה
כפיל בחשיכה. נאנחתי חלושות. הפיל עצר, אבל אחרי זמן מה חזר להתנוענע. רעד חלף
בגופי. הפעם החלטתי לאזור אומץ ולהדליק את המנורה שבראש המיטה של בגאם ג'אן. הפיל
השמיע קולות כאילו שניסה להתיישב. נשמע צליל כמו צקצוק שפתיים של אדם הטועם רוטב טעים.
כעת הבנתי הכול. אמנם הבגאם אכלה במשך כל היום, אבל ראבו היתה זללנית חסרת מעצורים.
היא בטח נהנית שם מארוחה לא קטנה. הרחבתי את נחיריי ורחרחתי באוויר. לא הצלחתי
להריח דבר חוץ מריח קטורת ומניחוחה החמים של חינה.
שמיכת הפוך החלה להתרומם שוב. ניסיתי בכל הכוח
לשכב בשקט, אבל השמיכה החלה לובשת צורות כה משונות, שהתמלאתי השתאות. עכשיו נדמה שצפרדע
ענקית קרקרה והתמתחה לאורך המיטה, בעוד רגע בטח תקפוץ עלי.
צרחתי לאמא, אבל איש לא שם לב אלי. שמיכת הפוך חדרה לתוך מחשבותי והתחילה להתפשט בתוכן. מלאת חרדה שלחתי רגליים לרצפה וגיששתי את דרכי אל
מתג האור. הפיל עשה סלטה באוויר. אוויר נפלט משמיכת הפוך. בגלל הקפיצה, התרומם קצת
קצה השמיכה...
"אללה!" השתנקתי ונמלטתי בחזרה למיטתי.
(lihāf, 1942)
 |
| עיסמט צ'וגטאי |
עיסמט צ'וגטאי על תביעת התועבה נגד "שמיכת
הפוך"
[עם מעט ביאורים בסוגריים מאת המתרגם]
[עם מעט ביאורים בסוגריים מאת המתרגם]
השעה היתה ארבע או ארבע וחצי אחר הצהריים.
פעמון הדלת צלצל בקול גדול. המשרת פתח את הדלת ונרתע לאחור בתימהון.
"מי שם?"
"משטרה!"
כשאירע שוד בשכונה, היו קודם כול חוקרים את
המשרתים.
"משטרה?" שאהיד נחפז לקום על רגליו.
"כן, אדוני." המשרת רעד מפחד.
"אבל אדון, לא עשיתי כלום, אני נשבע אדון."
"מה הבעיה?" שאל שאהיד את האנשים
בדלת.
"יש צו זימון."
"זימון? אבל... טוב, תנו לי."
"מצטערים אנחנו לא יכולים לתת לך אותו."
"אבל... זימון? למי?"
"עיסמט צ'וגטאי. בבקשה תקרא לה."
המשרת הפליט אנחת רווחה.
"לפחות תגידו לי..."
"בבקשה תקרא לה. הזימון נשלח מלָאהוֹר [בעבר, בירתה של מדינת פַּנְגָ'ב, היום בירת מחוז פנג'ב בפקיסטן]."
בדיוק קיררתי את תערובת החלב שהכנתי לסִימָה,
בתי בת החודשיים. "זימון מלאהור?" שאלתי וניערתי את הבקבוק מתחת לזרם
המים הקרים.
"כן, מלאהור," אמר שאהיד, בקול שנשמע
די עצבני.
ניגשתי אליהם יחפה, עם הבקבוק ביד.
"אָרֶה! מה זה הזימון הזה?"
תקראי בעצמך," אמר מפקח המשטרה ביובש.
קראתי את המשפט הפותח, שנכתב באותיות מודגשות, ופרצתי
בצחוק. נכתב בו: עיסמט צ'וגטאי נגד מלך בריטניה.
"ארה! מה עשיתי שהוד מעלתו שלח לי תביעה
משפטית?"
"אל תצחקי," אמר האדון מפקח בחדות.
"תקראי ותחתמי!"
קראתי את המשך הזימון. אחרי זמן מה הצלחתי
להבין שמאשימים אותי בפרסום תועבה על סיפורי הקצר "שמיכת הפוך", ושעלי
להתייצב בבית המשפט העליון של לאהור בחודש ינואר. אם לא אופיע ביום שנקבע, יהיו לכך
השלכות חמורות.
"תשמע, אני לא מקבלת את הזימון הזה,"
אמרתי. הושטתי את הנייר בחזרה למפקח והמשכתי לנענע את בקבוק החלב שבידי. "תחזיר
אותו בבקשה."
"את מוכרחה לקבל אותו."
"למה?" סתם מתוך הרגל התחלתי להתווכח
איתו.
"ארה! מה קורה כאן?" שאל מושין
עבדאללה ונחפז במעלה המדרגות. אלוהים יודע איפה שוטט לו עד אז.
"תראה, האנשים האלה מכריחים אותי לקבל את
הזימון הזה. למה לי לקבל אותו?" מושין למד משפטים וסיים את לימודיו
בהצטיינות.
"הממ..." אמר אחרי שקרא את הזימון,
"איזה סיפור?"
"אוי, סיפור ארור אחד, הוא נהיה ממש מטרד."
"את מוכרחה לקבל את הזימון."
"למה?"
"תמיד את מתווכחת. תמיד עקשנית!" התרגז
שאהיד.
"אני לא מקבלת אותו. שום סיכוי!"
"אם לא, יעצרו אותך," צעק מושין.
"שיעצרו אותי. אני לא מקבלת את
הזימון."
"ישימו אותך בכלא."
"באמת? זה כל מה שאני רוצה. אני מתה ללכת
לכלא. לא ביקשתי מיוסוף כל הזמן שייקח אותי לכלא ויראה לי אותו? אבל האפס הזה ממציא
תמיד איזו בדיחה ומתחמק מהבקשה. אדון מפקח, קח אותי בבקשה לכלא. הבאת
אזיקים?" שאלתי בנועם.
כעסו של האדון מפקח הלך וגבר. אבל הוא כבש אותו
ואמר, "בבקשה אל תצחקי על זה. פשוט תחתמי."
בנקודה הזאת, התפוצצו שאהיד ומושין מכעס. אני לא
לקחתי את הנושא ברצינות וכל הזמן התלוצצתי. כשאבא מִיָאן היה שופט בסָנִיהָאר, היו
עורכים את המשפטים בסמוך לחדר של הגברים בבית. היינו יושבות בחלון וצופות בגנבים
ובשודדים שהובאו באזיקים. פעם המשטרה תפסה כנופייה של שודדים מסוכנים במיוחד. אישה
עוצרת נשימה ביופיה, לבושה במכנסיים ומעיל ועם עיני נץ, מתניים שופעים ושיער ארוך ושחור
התלוותה אליהם. היא עשתה עלי רושם אדיר.
שאהיד ומושין עשו אותי עצבנית. הושטתי את בקבוק
החלב למפקח המשטרה כדי שאוכל לפנות יד ולחתום על הזימון. אבל הוא נרתע לאחור כאילו
כיוונתי אקדח לעברו. מושין מיהר לחטוף את הבקבוק מידי, וחתמתי על המסמך.
"תגיעי בבקשה לתחנה כדי לחתום על הערבות,
בסך של חמש מאות רופי."
"אני חוששת שאין לי ברגע זה חמש מאות
רופי."
"לא את, מישהו אחר צריך לחתום על הערבות
בשבילך."
"אני לא רוצה לערב אנשים אחרים. הרי אם לא
אגיע לבית המשפט, יחרימו להם את הערבות." ניסיתי להרשים את המפקח בידיעותי.
"אתה יכול לעצור אותי."
הפעם המפקח לא איבד את שלוותו. הוא חייך לעברו
של שאהיד, שישב על הספה והחזיק את ראשו בידיו, ואמר לי ברכות, "תתלווי אלי
בבקשה, זה יארך רק כמה דקות."
"ומה עם הערבות?" שאלתי, מרוככת מעט.
התביישתי בהתנהגותי המטופשת.
"אני אחתום על הערבות," אמר מושין.
"אבל הבת שלי רעבה, האומנת שלה חדשה ועוד ממש
ילדה קטנה."
"את יכולה להאכיל אותה קודם," אמר
האדון מפקח.
"אם כך, היכנס בבקשה." מושין הכניס
את השוטר.
התברר שהאדון מפקח מעריץ גדול של שאהיד, הוא שוחח
איתו בידידות גדולה, ומצב רוחו של שאהיד השתפר.
שאהיד, מושין ואני ניגשנו ביחד לתחנת המשטרה.
אחרי שחתמנו על כל הטפסים, שאלתי, "איפה
העצורים?"
"את רוצה לראות אותם?"
"בהחלט."
בערך עשרה אנשים שכבו מאחורי סורגים לאורכו
ולרוחבו של חלל קטן.
"הם פושעים, לא עצורים. הם יובאו לבית
המשפט מחר," הסביר האדון מפקח.
"ומה הפשעים שלהם?"
"קטטה, התפרעות, כייסות, הפרעה לשלום
הציבור בגילופין."
"ומה הם יקבלו?"
"קנסות, אולי כמה ימים בכלא."
איזו חבורת אלמונים חסרי השראה – הייתי מלאת
אכזבה. כמה שודדים ורוצחים היו לבטח מרגשים בהרבה.
"אותי איפה הייתם שמים?"
"אין כאן סידור לנשים, אנחנו לוקחים אותן
לרחוב גראנט או מיטַנְגָה."
אחרי שחזרנו הביתה רבו איתי שאהיד ומושין ריב
גדול, ושאהיד גם במשך כל הלילה. הגענו לשלב שכמעט שקלנו גירושים. את מושין השתקתי
באיום שאיעלם אם לא יפסיק להציק לי, מה שיגרום לו להפסיד את חמש מאות הרופי שלו,
אבל שאהיד לא הסכים להתרצות. הוא התחלחל מהמחשבה על הפגיעה הכבוד, על הבושה שהמשפט
ימיט עליו, ועל התגובה של הוריו ואחיו הגדולים כשישמעו על הכול.
כשהחדשות הגיעו לעיתונים, הגיע מכתב עצוב מאוד מהחותן
שלי. "תן לכלה שלך עצה קטנה, אמור לה שתכתוב על אללה ועל מוחמד ותזכה לגן
עדן. לא רק תביעה, אלא גם על תועבה – אנחנו מאוד מודאגים, שאללה ירחם על
כולנו."
טלפון ממַנְטוֹ בישר לי שגם הוא הואשם בתועבה,
ושהמשפט שלו נקבע לאותו יום באותו בית משפט. הוא וסָאפִיָה [אישתו] באו מיד. מנטו
נראה כל כך שמח, כאילו שקיבל מדליה מהמלכה. לבי שלי היה מלא חרטה, אבל ניסיתי
לשמור על חזות שלווה. שאהיד לעומת זאת הרגיש הרבה יותר בטוח אחרי ששוחח עם מנטו,
וגם אני. הייתי מלאת דאגות, אבל שמחת החיים של מנטו הפיגה את פחדיי.
"אדון מנטו, זה כבר מספיק," אמרה
סאפייה, בעצבנות.
אז התחילו להגיע המכתבים עם הגסויות. הגסויות,
שלא מוענו רק אלי, אלא לכל משפחתי, לשאהיד ולבתי בת השנתיים, שעל לידתה הודיעו
בחדשות, היו כל כך מוגזמות ופוגעות, שאם היית מדקלם אותן מול גופה מתה, היא היתה מתעוררת לחיים ונמלטת מהמקום.
אני פוחדת מבוץ טובעני, מלטאות ומזיקיות. הרבה
אנשים מעמידים פנים שהם אמיצים, אבל משתגעים מרוב פחד למראה עכבר מת. אני התחלתי
לפחד מהדואר שלי. הרגשתי שהמעטפות מכילות נחשי קוברה, עקרבים ופתנים. אם ניחשתי
שיהיו נחשים ועקרבים כאלה, הייתי פותחת בזהירות את המכתב, קוראת אותו מהר ומיד
שורפת אותו. אם אחד מהמכתבים האלה היה מגיע לידיים של שאהיד, היינו נאלצים שוב
לדבר על גירושים.
תוסיפו לזה את נימת המאמרים שהתפרסמו בעיתונים,
ואת הדיונים שהתנהלו באסיפות פרטיות, שרק מישהו קשוח כמוני יכול לסבול בשקט. לא
השבתי דבר. לא סירבתי להודות בטעותי. נכון, טעיתי. התוודיתי על פשעי. מנטו היה
היחיד שחשב שהתנהגותי הפחדנית מעוררת בחילה. פניתי נגד עצמי, אבל הוא המשיך לתמוך
בי. החברים שלנו, של שאהיד ושלי, לא החשיבו במיוחד את האירוע. אם זכור לי נכון,
חוואג'ה אחמד עבאס דאג אפילו שיפרסמו איפשהו תרגום לאנגלית של הסיפור. האנשים
המתקדמים לא גינו ולא שיבחו אותי, והיחס שלהם עודד את רוחי.
כשכתבתי את הסיפור, התגוררתי עם אחי. כתבתי
אותו בלילה והקראתי אותו לאישתו של אחי ביום המחרת. היא לא אמרה, "זה סיפור
מלוכלך," אבל זיהתה את גיבורת הסיפור. אז הקראתי אותו לבת הדוד שלי בת
הארבע-עשרה. היא אמרה, "מה כתבת? אני לא מבינה כלום." שלחתי את הסיפור
לכתב העת אדאבּ-אֶ-לאטיף. העורך לא העיר שום הערה ופרסם מיד את הסיפור. בערך באותו הזמן,
שאהיד אחמד דהלאווי כלל אותו באוסף של סיפוריי שעמד לצאת לאור. "שמיכת הפוך"
פורסם לראשונה ב-1942, בזמן שבו הגיעה ידידותי עם שאהיד לשיאה בהחלטה להינשא לו.
שאהיד קרא את הסיפור וביטא את סלידתו ממנו, ורבנו בגלל זה. אבל הידיעות על המתקפות
על "שמיכת הפוך" טרם הגיעו אז לבומביי. כתבי העת הספרותיים היחידים
שקיבלתי באותם הימים היו סָאקי ואדאב-א-לאטיף. לכן לא היתה לשאהיד סיבה ממשית לדאגה,
והתחתנו.
הזימון להופיע בבית המשפט הגיע בדצמבר 1944.
כולם אמרו שאין שום סיכוי שאכנס לכלא, ושישחררו אותי עם קנס. בהתרגשות גדולה
התחלתי להזמין בגדים חמים לקראת הנסיעה הקרבה ללאהור.
סימה היתה קטנה וחלושה ובכתה בקול גדול. רופא
הילדים הרגיע אותי שהיא ילדה בריאה לחלוטין, ושצווחותיה אינן מבשרות על בעיה כלשהי.
אך עם זאת, לא מומלץ לחשוף אותה לקור של לאהור. היא לא תצליח להסתגל אליו. לכן
השארתי אותה אצל אמה של סולטנה ג'אפרי באָלִיגָר. שאהיד אחמד דהלאווי והקליגרף שרשם
את הספר שלי, ושגם הוא הואשם, חברו אלינו בדלהי. התביעה הוגשה רק נגד האוסף ששאהיד
אחמד דהלאווי פרסם ולא נגד כתב העת אדאב-א-לאטיף.
סולטנה באה לאסוף אותנו. היא עבדה אז בתחנת
הרדיו של לאהור והתגוררה בווילה של האדון לָאקמָאן, בית גדול ומפואר. אישתו וילדיו
נמצאו בביקור אצל הוריו, וכך זכינו לחזקה מלאה על המקום.
בינתיים הגיע גם מנטו, ובמהרה התחלנו לבלות במסיבה
אחר מסיבה. רוב מארחינו היו למעשה חבריו של מנטו בלבד, אבל הם הזמינו גם אותי, כי
חשבו אותי למין יצור מוזר. המשפט שלנו נערך ביום שנקבע לו. לא הרבה קרה. השופט שאל
אותי לשמי ואם באמת כתבתי את הסיפור המדובר. הודיתי בפשע. וזהו!
הייתי מלאת אכזבה. בכל שאר הזמן דיבר רק עורך
הדין שלנו, ולא הצלחתי להבין מילה, כי כל הזמן התלחשנו בינינו. ואז נקבע מועד חדש.
בהרגשה של משוחררים לחופשי, יצאנו לבלות. מנטו, שאהיד ואני עלינו לכרכרה ובילינו
את כל היום בקניות. קנינו נעליים ושאלים קשמיריים. בחנות הנעליים נתקפתי קנאה
למראה כפות רגליו העדינות והצחורות של מנטו. למראה כפות הרגליים המכוערות שלי, התחשק
לי לצווח בעצב כמו טווס.
"כפות הרגליים שלי מגעילות אותי," אמר
מנטו.
"למה? הן מאוד יפות," טענתי.
"הן כל כך נשיות."
"אבל אתה נמשך לנשים, לא?"
"איזה טיעון מהופך. אני אוהב נשים בתור גבר.
זה לא אומר שאני רוצה להיות אישה בעצמי."
"טוב, בוא נעזוב את הדיון על נשים וגברים
ונדבר על בני אדם. אתה יודע שבני אדם עם כפות רגליים עדינות מאוד רגישים
ואינטיליגנטיים? לעָזים בֶּג צ'וגטאי, אח שלי, גם כן היו כפות רגליים עדינות,
אבל..."
לפתע פתאום נזכרתי בכפות הרגליים הנפוחות והמגעילות
של אחי זמן קצר לפני שמת. והעיר לאהור, שקושטה בתפרחות תפוח
ואפרסק ככלה לפני נישואיה, התחלפה בבית הקברות הסלעי והחולי של ג'וֹדְהְפּוּר, שם שכב אחי מתחת
לאדמה, ועל קברו ניטעו שיחים קוצניים כדי שהחמוסים לא יחפרו בו את מחילותיהם. אותם
קוצים החלו לזרום כעת בעורקיי, ושמטתי את השאל הרך מצמר הטלה על דוכן החנות.
כמה יפה היתה לאהור. עדיין מלאת חיים וצחוק,
זרועותיה פרושות לקבל בברכה, לאמץ לחיקה, את כל מי שבא לבקרה. עיר של אנשים מלאי
שמחה שאהבו ללא תנאי, ללא סייג, את ה"לב של פַּנְגָ'ב".
שוטטנו ברחבי העיר, שקועים בשיחה, כיסינו מלאים
צנוברים. שוטטנו ושוטטנו. בפינת רחוב אחד אכלנו דגים מטוגנים. איך זוללים
כשמשוטטים! ואיך מעכלים מהר את כל האוכל! הגענו למסעדה אחת. מראה הנקניקיות
וההמבורגרים מילא את פיותינו בריר.
"בהמבורגרים יש הָאם, בשר חזיר, אבל אפשר
לאכול נקניקיות," הציע שאהיד. וכמו מוסלמים טובים, שמרנו על דתנו באכילת המון
נקניקיות חמות ובשתיית מיץ רימונים.
רק בהמשך גילינו כמה האדם הלבן ערמומי: בהמבורגרים
אין בשר חזיר, אבל בנקניקיות יש! אפילו שחלפו כבר יומיים מאז שאכלנו את הנקניקיות,
חטף פתאום שאהיד בחילה. אז הוציא האדון מָוְלָוִי [חכם ההלכה] פַטְוָה [פסק הלכה] שאם
אוכלים בשר חזיר בטעות זה לא חטא, רק אז הפסיק שאהיד להקיא.
אבל בכל פעם ששאהיד ומנטו השתכרו בערב, הם
הגיעו למסקנה משותפת שהמבורגרים אינם בטוחים ושנקניקיות בכל מקרה עדיפות. המסקנה
איימה להתהפך, ובסוף הוחלט שלעת עתה נימנע מלאכול את שניהם, כי אף אחד לא יוכל להבטיח
לנו מה מקורם, ואם הבשר נשחט בשחיטת חלאל. לכן החלטנו שהכי טוב שנאכל צ'יקן טִיקָה.
שוטטנו באָנַרְקָלי, בגני שאלימָר, ביקרנו בקבר של נוּרגָ'הָן [אישתו של
הקיסר המוּגָלי שאה-גָ'הָן, שלכבודה נבנה הטאג'-מאהל], ואחר כך, תודה לאל, בילינו בעוד
קבלות פנים ומסיבות.
אז התחילו להישפך מלבי תשבוחות ספונטניות למלך
בריטניה על שהגיש נגדנו את התביעה, וסיפק לנו הזדמנות פז לחגוג בלאהור. המתנו
בחוסר סבלנות להופעתנו השנייה בבית המשפט. כעת כבר לא חששנו שייתלו אותנו. הרי אם ייתלו
אותנו בלאהור נזכה למעמד של קדושים, ותושבי לאהור יערכו את תהלוכות ההלוויה לכבודנו
בהדר ובפאר גדולים ביותר.
ההופעה השנייה נקבעה לחודש נובמבר הנעים, אבל
ב-1946. שאהיד היה עסוק בסרט הקולנוע שלו. האומנת של סימה נעשתה יעילה ביותר,
וסימה היתה כבר בריאה וחזקה. לכן השארתי אותה בבומביי וטסתי לדלהי, ומשם המשכתי ברכבת
ללאהור ביחד עם שאהיד אחמד דהלאווי והקליגרף שלו. התביישתי מאוד מהקליגרף. האיש
האומלל נגרר סתם לסיפור על לא עוול בכפו. הוא היה תמיד שקט מאוד, ישב בעיניים
מושפלות, ארשת יגעה על פניו. בכל פעם שהבטתי בו, נתקפתי בושה מחדש.
"מה דעתך?" שאלתי אותו, "נפסיד
במשפט?"
"לא יודע, לא קראתי את הסיפור."
"אבל אדון כּאתיבֹּ, הרי אתה כתבת
אותו."
"אני קורא את המילים בנפרד וכותב אותן,
אני לא שם לב מה המשמעות שלהן."
"מדהים! ואתה גם לא קורא אותו אחרי שהוא
יוצא לאור?"
"אני קורא. אבל רק כדי לחפש שגיאות."
"שוב כל מילה בנפרד?"
"כן." הוא השפיל את ראשו בחרטה. לאחר
שהות קצרה אמר, "לא תעלבי אם אגיד לך משהו?"
"לא."
"את עושה המון שגיאות כתיב."
"אני יודעת. האמת שאני מבלבלת ש' עם ס', קל
מאוד להתבלבל בין ח' ל-כ' וכל השאר."
"לא למדת בבית ספר?"
"למדתי, והתאמצתי מאוד לא להיענש על טעויות,
אבל..."
"בעצם, כמו שאני שם לב רק למילים ומתעלם
מהמשמעות, כנראה שגם את עסוקה רק במה שיש לך להגיד ולא שמה לב לאיות."
שאלוהים יברך את הקליגרפים, הם שומרים על
כבודי, חשבתי לעצמי, ושיניתי נושא.
השתכנתי עם האדון שאהיד בביתו של מ' אסלם. עוד
בטרם הספקנו לברך זה את זה לשלום, הוא התחיל לגנות את "סגנון הכתיבה הנתעב שלי"
בניסוחו. התמלאתי חימה. האדון שאהיד ניסה בכל יכולתו לרסן אותי, אבל במהרה פרץ
בינינו ריב.
"ומה עם כל המשפטים הגסים שכתבת ב'לילות חטאים', שממש מתארים אקט מיני, סתם בשביל לרגש את הקוראים?"
"זה שונה במקרה שלי, אני גבר."
"אז זאת האשמה שלי?"
"מה זאת אומרת?" הוא הסמיק בכעס.
"אני מתכוונת שאלוהים ברא אותך גבר, ולי
אין שום קשר לזה, והוא ברא אותי אישה, ולך אין שום קשר לזה. אתה לא ביקשת ממני
רשות לכתוב כל מה שמתחשק לך, וגם אני לא חושבת שאני צריכה ממך רשות לכתוב
בחופשיות."
"את אישה משכילה ממשפחה מוסלמית
מכובדת."
"גם אתה גבר משכיל וממשפחה מוסלמית
מכובדת."
"את רוצה שוויון עם גברים?"
"בכלל לא. בעבר ניסיתי לקבל את הציונים
הכי גבוהים בכיתה, ולרוב קיבלתי ציון גבוה יותר מהבנים."
היה לי ברור ששוב אני נסחפת אחר הנטייה הגנטית
שלי להשמיע טיעונים מפוקפקים. אבל פניו של האדון אסלם הסמיקו כל כך, שפחדתי שבסוף
עוד יסטור לי או שכלי דם יפקע במוחו. האדון שאהיד התחיל להיכנס לפאניקה. נדמה שהוא
עומד לפרוץ בבכי.
בנימה רכה ומפצירה אמרתי, "אדון אסלם, למעשה
אף אחד לא אמר לי שזה חטא לכתוב על הנושא של 'שמיכת הפוך', גם לא קראתי בשום מקום
שאסור לי לכתוב על ה... חולי... על הנטייה הזאת. אולי הדמיון שלי לא מגיע לרמה של
המכחול של עבדול רהמן צ'וגטאי [צייר מפורסם], אלא הוא סתם מצלמה זולה. מול כל דבר שהוא רואה, הוא
משחרר מיד אוטומטית את הצמצם, והעט ביד שלי חסרת אונים. הדמיון שלי מפתה את העט
שלי, ואין לי אפשרות להשפיע על הנעשה ביניהם."
"לא קיבלת חינוך דתי?"
"ארה! אדון אסלם, הרי קראתי את בָּשישְטי
זֶוָאר [ספר חוקי דת לבנות]. איזה עניינים בוטים מוזכרים שם!" ניסיתי להיתמם.
האדון אסלם הובך מדבריי.
"כשקראתי את הדברים האלה בתור ילדה הלב
שלי קפץ. חשבתי שהם מלוכלכים. אז קראתי שוב את הספר בזמן לימודי התואר, וגיליתי
שהדברים האלה בכלל לא מלוכלכים. הם דברים שכל אדם משכיל צריך להכיר. יחד עם זאת,
אם אנשים רוצים, מותר להם להגיד שכתבי רפואה וספרי פסיכולוגיה מלוכלכים."
מרגע שהעימות הישיר בינינו הסתיים, התחלנו לשוחח
בידידות. האדון אסלם נרגע. ארוחת הבוקר הגיעה. האוכל שהוגש לארבעתנו היה כל כך
עשיר ושופע שהיה בו די להאכיל גם חמישה-עשר איש. שלושה או ארבעה סוגים של ביצים –
רכות, מטוגנות, קשות וחביתות – קבבים, יוגורט וחלב, דבש ופירות יבשים, ממתקים
מביצים, גזר וחלווה.
"יא אללה, אתה לא מנסה להרוג אותנו,
נכון?"
מכיוון שהתעללתי בו כל כך, התחלתי עכשיו להחמיא
לו על יצירתו. קראתי רק את "נַרגיס" ו"לילות חטאים", והתחלתי לשבחם עד לב השמים.
בסוף הוא השתכנע לגמרי שבמקרים מסוימים תיאורים מפורשים של מיניות יכולים לשמש כתיאורים רגילים ולהיות חינוכיים. ואז התחיל למצוא משהו ראוי לשבח בכל אחד מספריו. במהרה שקע
במצב רוח נעים למדי. הוא אמר ברכות, "תתנצלי בפני השופט."
"למה? עורך הדין שלנו אומר שנזכה
במשפט."
"לא, החדל-אישים הזה משקר. אם את ומנטו
פשוט תתנצלו, המשפט יגמר בתוך חמש דקות."
"אז האנשים המכובדים כאן לחצו על הממשלה
להמציא את המשפט הזה נגדנו, זה העניין?"
"איזה שטויות!" אמר אדון אסלם, אבל
לא הביט בעיניי.
"אתה רוצה להגיד לי שממשלת מלך בריטניה
קראה את הסיפורים האלה והחליטה לתבוע אותנו?"
"אבל אדון אסלם," אמר ברכות אדון
שאהיד, "הרי נכון שכמה סופרים, מבקרים ואזרחים מכובדים הפנו את תשומת לבה של
הממשלה לספרים האלה, בטענה שהם פוגעים במוסר ושלכן צריך להחרים אותם."
"אתה אומר שצריך במקום זה להלל ספרים
שפוגעים במוסר?" התפוצץ אדון אסלם. אדון שאהיד נראה אחוז בושה.
"אם כך אז באמת מגיע לנו עונש,"
אמרתי.
"שוב את מתחילה עם הוויכוחים והעקשנות
שלך."
"לא, אדון אסלם, זה לא בסדר לעשות פשע
כזה, שמדרדר אנשים ישרים לדרך הרע, ואז לצאת מזה בהתנצלות פשוטה. אם באמת פשעתי ואם
יוכיחו שפשעתי, רק עונש ירגיע לי את המצפון." לא אמרתי את זה בלעג, באמת
התכוונתי לזה.
"אל תהיי עקשנית. פשוט תתנצלי."
"מה אקבל בתור עונש – קנס?"
"וגם קלון."
"יש כבר הרבה קלון, כמה עוד אפשר? התביעה
הזאת זה עוד כלום, באיזה גובה יהיה הקנס?" שאלתי.
"בערך מאתיים או שלוש מאות רופי, אני
חושב," אמר אדון שאהיד.
"זה הכול?"
"זה יכול להגיע גם לחמש מאות," ניסה
אדון אסלם להפחיד אותי.
"זה... הכול?"
"כנראה שיש לך הרבה כסף." אדון אסלם
איבד שוב את שלוותו.
"השבח לאל. ואם לא היה לי, לא היית משלם
חמש מאות רופי כדי שלא אכנס לכלא? אתה הרי אחד העשירים של לאהור."
"את מדברת יותר מדי."
"בדיוק מה שאמא שלי היתה אומרת. היא היתה
אומרת, 'כל מה שאת יודעת זה לדבר ולזלול.'"
הנימה המבודחת שינתה את האווירה וזנחנו את
הנושא. אבל אחרי זמן מה חזרנו שוב ל"התנצלות".
התחשק לי לחבוט בראש שלו ושלי, אבל שלטתי בעצמי
ולא אמרתי דבר. פתאום הוא החליף הילוך.
"למה כתבת את 'הנידון לגיהנום'?"
משהו התפוצץ בתוך הראש שלי.
"איזו מין אחות את, שאומרת על האח שלה שהוא
נידון לגיהנום?"
"זה לא משנה אם הוא נידון לגן עדן או
לגיהנום, כתבתי מה שרציתי. מי אתה שתמתח ביקורת על מה שכתבתי?"
"הוא היה חבר שלי."
"הוא היה אח שלי."
"שאלוהים יקלל אחות כזאת."
מעולם לא סיפרתי לאיש מה עברתי כשכתבתי את
"הנידון לגיהנום", אילו להבות גיהנום נאלצתי לסבול, כמה ממה שהיה לי עלה
בלהבות, נהפך לאפר. סיימתי לכתוב את הסיפור בשתיים בבוקר. איזה לילה מבעית זה היה.
הים הגיע עד מדרגות הבית, זה היה לפני שבנו את החומה. הייתי מעורערת בצורה מוזרה.
כל מה שכתבתי השתולל מסביבי כמו סרט קולנוע. בכל פעם שכיביתי את האור הרגשתי שאני
נחנקת, והייתי מוכרחה להדליק בחזרה את האור. התחלתי פתאום לפחד מהחושך. לא יכולתי
לישון לבד בחדר כי לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הקבר שביקרתי לא מזמן. חששתי לישון
לבד במיטתי, אז הערתי את בת הדוד הצעירה שלי כדי שתישן איתי. ג'ודהפור הפחידה אותי, לכן
נמלטתי לבומביי. עמוד אחד מתוך עשרה נפל והתמוטט [לעיסמט היו תשעה אחים ואחיות].
מי יוכל לאמוד את עומק התהום שנפערה?
אבל לא השבתי לו. הלכתי לחדרי, ארזתי את חפציי
והתקשרתי לסולטנה שתבוא לאסוף אותי מייד, הנחיתי אותה להתעקש שאני חייבת לבוא
איתה. אמרתי, "אם אדון אסלם לא יסכים, תעמידי פנים שאת ממש נעלבת."
סולטנה אמרה, "מה קרה? אני אבוא ברגע
שאסיים לעבוד בחמש."
"עד אז יהיה כאן רצח או שניים. תבואי מיד."
סולטנה הגיעה בלא דיחוי. אבל אדון אסלם הכריז
שאני לא יכולה ללכת. סולטנה התעקשה, ואני לא הצלחתי לשלוט בהנאתי מהמחזה שנערך לנגד
עיניי. בסוף נסעתי משם עם סולטנה, מתגלגלת מצחוק.
הופענו בבית המשפט ביום שנקבע. העדים הוצגו. הם
היו אמורים להוכיח ש"ריח" של מנטו ו"שמיכת הפוך" שלי שניהם
פרסומי תועבה. עורך הדין שלי הסביר בקפידה שכל עוד לא שואלים אותי ישירות, אסור לי
לדבר. הוא יגיד את מה שלדעתו נכון להגיד. "ריח" עלה ראשון לדיון.
"הסיפור הזה גס?" שאל עורך הדין של
מנטו.
"כן, אדוני," השיב העד.
"איזו מילה מוכיחה שהוא גס?"
העד: "חזה."
עורך הדין: "אדוני השופט, המילה 'חזה' לא
גסה."
השופט: "נכון."
עורך הדין: "אם כן, המילה 'חזה'
גסה?"
עד: "לא, אבל הסופר השתמש בה כדי לתאר
שדיים של אישה."
מנטו קפץ פתאום על רגליו. "איך רצית שאקרא
לשדיים של אישה – בוטנים?"
צחוק גדול מילא את בית המשפט. מנטו התחיל גם
הוא לצחוק.
"אם הנאשם ישמיע הומור המוני כזה הוא יסולק מבית המשפט באשמת ביזיון ויקבל קנס."
עורך הדין של מנטו לחש באוזנו תזכורת להתנהג
יפה, והוא נשמע לה. הדיון נמשך, והעדים חזרו שוב ושוב לאותה מילה,
"חזה", אבל נעשה קשה יותר ויותר להוכיח שהיא גסה.
"אם המילה 'חזה' גסה, אז למה המילים ברך
או מרפק לא גסות גם כן?" שאלתי את מנטו.
"שטויות!" התרגז מנטו בשנית.
הטיעונים נמשכו. יצאנו משם והתיישבנו על ספסל רעוע במרפסת. אחמד נאדים ניזאמי הביא
סל עם תפוזים. הוא הראה לנו איך אוכלים אותם באלגנטיות. סוחטים בעדינות את התפוז עד
שהפנים מתרכך, מחוררים חור קטן באחד הקצוות, כמו שעושים עם מנגו, ואז מוצצים את
המיץ בנוחות. גמרנו את כל הסל וישבנו שם. אחרי שאכלנו את התפוזים נתקפנו רעב, ולכן
בהפסקת הצהריים פשטנו על מסעדה אחת. מאז הלידה של סימה הספקתי לרזות, ויכולתי לזלול
עכשיו אוכל משמין. נתחי העוף היו כל כך גדולים שנדמה שהיו של נשר. אכלנו עוף שנבזק
עליו פלפל שחור גרוס גס עם פיתות טריות וחמות ושטפנו הכול עם מיץ רימונים במקום
מים – לבותינו הפליטו בלי שליטה ברכות לאנשים שגררו אותנו לבית המשפט.
בערב הזמין אותנו לאקמאן למפגש של כמה מהמשוררים והסופרים של לאהור. שם פגשתי לראשונה את הגברת היזָבּ אימְטִיָאז עלי [סופרת רומנטית מפורסמת]. איפור כבד, המון כחל שחור סביב עיניה, מעט
מלנכולית למראה, מעט עגמומית, וכשדיברת איתה השיבה לך בבהייה בחלל הריק.
"היא שרלטנית," לחש מנטו באוזני ופקח
לרווחה את עיניו, כעיניים שעל נוצות הטווס.
"לא, היא אבודה באווירה שמדיפה העט שלה
כמו ענן עשן דמיוני ואורגת סביבה שריון בכל צבעי הקשת."
הגברת היזב אימטיאז עלי המשיכה לבהות בחלל,
ואני חיפשתי את אימטיאז עלי ופתחתי איתו בשיחה. כמה שונה היה מזג הבעל ממזגה של
אישתו. בזכותו נעשתה האסיפה מלאת חיים ושמחה. נדמה לי שהכרנו שנים. השיחה עמו היתה
מרעננת אפילו יותר מכתביו. (כשביקרתי בפקיסטן לאחרונה, פגשתי שוב את הגברת היזב
אימטיאז עלי. היא לא לבשה איפור כבד הפעם, נראתה צעירה יותר, היתה רגועה ושמחה
לשוחח, כאילו שנולדה מחדש.)
התאוויתי מאוד לראות אורגנוּם, כלי הנגינה
שהוזכר רבות בסיפוריה של היזב. מעולם לא ראיתי אחד. כשביקרתי בביתה של היזב שאלתי,
"באמת יש לכם אורגנום?"
"כן, את רוצה לראות אותו?"
"בשמחה גדולה. זאת אחת המילים בסיפורים שלך
שיוצרת אווירה מיוחדת, מיד נתקפים עצב, והעיניים מצטעפות." ספרתי לה גם איך
ניסיתי פעם לכתוב שירה בסגנון שלה, אבל בסוף שרפתי הכול.
ברגע שהבחנתי באורגנום שלה חרבו כל ההתרגשות
והדמיונות הרומנטיים שקישרתי לכלי. הרי זה פסנתר הצעצוע שדה-מילו מנגן בו בהקלטות של
שירי קולנוע, וזוכה לרוב לגערה ממנהל ההקלטות על שלא כיוון את הכלי! אותו דה-מילו
שמתרגם את תשוקת הגיבורה, את סערת מחשבותיה ורגשותיה לשיר. אורגן, איזה שם גס! אבל
כמה מושך וערב לאוזן, כמו ראגת געגועים, ברגע שמוסיפים לו איזה נוּם!
קהל גדול התאסף בבית המשפט. כמה אנשים יעצו לנו
להתנצל בפני השופט, ואפילו הציעו לשלם את הקנסות בשמנו. ההליכים איבדו קצת מחיותם,
העדים שנקראו כדי להוכיח ש"שמיכת הפוך" גס התחילו לאבד את עשתונותיהם
לנוכח חקירת הנגד של עורך הדין שלנו. לא נמצאה שום מילה הראויה לגנאי. לאחר
חיפושים רבים, אמר אדון אחד, "הצירוף 'איסוף אוהבים' גס."
"איזו מהמילים גסה," שאל עורך הדין,
"'איסוף' או 'אוהבים'?"
"המילה 'אוהבים'," ענה העד, במעט
היסוס.
"אדוני השופט, המילה 'אוהבים' שימשה לכל
המשוררים הגדולים ואפילו בכתבי הקודש. מילה זו זוכה למעמד מקודש אצל
המאמינים."
"אבל לא ראוי שבחורות יעסקו באיסוף אוהבים," טען העד.
"למה?"
"כי... כי... זה לא ראוי לבחורות
מכובדות."
"אבל זה כן ראוי לבחורות לא
מכובדות?"
"אה... אה... כן."
"מרשתי מזכירה בחורות שאולי אינן מכובדות.
וכמו שציינת, אדוני, לבחורות לא מכובדות מותר לעסוק באיסוף 'אוהבים'."
"נכון. זה לא גס להזכיר אותם, אבל כשאישה
משכילה ממשפחה מכובדת כותבת על בחורות כאלה זה ראוי לגנאי!" הרעים העד.
"אז גנה אותה מכל הלב, אבל מה הצורך בתביעה
משפטית?"
התביעה קרסה.
"אם תתנצלו אפילו נשלם בשבילכם את
הקנסות..." איש אחד – אלוהים יודע מי – ניגש ולחש באוזני.
"נו, אדון מנטו, מה אתה אומר, שנתנצל
בפניהם?" שאלתי את מנטו, "נוכל להשתמש בכסף לעשות קניות."
"שטויות!" פקח מנטו לרווחה את עיניו
הגדולות.
"אני מצטערת מאוד, אבל המנטו המשוגע הזה
לא מסכים."
"אבל גם אם את, רק את..."
"לא, אתה לא יודע איזה בעיות הוא יכול
לעשות. הוא לא ייתן לי לחיות בבומביי. העונש שאני אמורה לקבל כאן הוא כאין וכאפס
לעומת הכעס שלו."
פניו של האדון נפלו כשלא ניתן לנו כל עונש.
השופט קרא לי לחדרו ובירך אותי בחום גדול. "קראתי כמעט את כל הסיפורים שלך, הם
לא גסים וגם 'שמיכת הפוך' לא גס. אבל יש הרבה לכלוך בסיפורים של מנטו."
"גם העולם מלא בהרבה לכלכוך," ציינתי
בענווה.
"אבל באמת צריך לנופף בו?"
"הנפנוף בלכלוך משמש להצגתו הגלויה במטרה להפנות את תשומת הלב לצורך בניקוי שלו."
השופט פרץ בצחוק.
התביעה לא הטרידה אותנו וגם לא שמחנו על הזכייה
בה. למעשה, התמלאנו בעצב כי מי יודע מתי נזכה לבקר שוב בלאהור.
לאהור. איזו מילה ערבה. המלח של לאהור! כמו
אבני חן. לבן וּורוד. מתחשק לי לשזור את הגושים המנצנצים למחרוזת ולענוד אותה
לצאוורה של איזו יפהפיה פנג'בית.
"כה עמום, כה עמום, אור הכוכבים," בגרונה
של סוּרינדֶר קָאוּר נמסו אבני החן של לאהור ונהפכו למנגינות, וכשקולו של בעלה,
סוֹדִי, מלווה אותה, נוצרת הרמוניה משונה, כרחש רקמה העשויה כותנה ומשי. המנגינות
של סורנדר וסודי מתעוררות לחיים כשרואים את לאהור, הן גורמות לסערה שקטה המצעפת את
העיניים. זכר האהוב העלום מתעורר אז בלב כנחשול של כאב. האוויר של לאהור זורח,
פעמונים קטנים מדנדנים, ותפרחות התפוז של סיפוריה של הגברת היזב אימטיאז עלי ממלאות
את האוויר בניחוחן, בתזכורת לכוחם המתוק, הלילי.
 |
| מסגד ואזיר חאן בלאהור |