אַתָּה כְּמוֹ לְצִדִּי
כְּשֶׁאִישׁ אֵינֶנּוּ
(מוחמד חַ'אן "מוֹמִין", 1851-1800)
(מוחמד חַ'אן "מוֹמִין", 1851-1800)
~
אני לבד. אומר מישהו. אני לבד. הבה נאזין
למשפט הזה לבד, ולדממה חסרת העוררין שאחריו, לנקודה הסופית. אני לבד: לא אני יכול לעשות משהו לבד, לומר משהו לבד,
לחוות משהו לבד, אלא "אני לבד" אבסולוטי. בנוסף, "אני לבד" משמעו גם "אני" אבסולוטי, אני הפטור, מנותק או משוחרר מכל קישור, אַבְּסוֹלוּטוּס,
בטוח מפני כל קישור, חריג, אפילו ריבוני. ההכרזה הזאת, "אני לבד",
יכולה כמות שהיא, בדיעבד או בו-זמנית, בסיטואציה מעשית כלשהי, בנימה כלשהי, להביע צער או שמחה,
חרטה או נצחון: "אני לבד" אבוי! או "אני לבד" תודה לאל! סוף
סוף לבד! וכן הלאה.
אני מכיר משפט מפחיד
עוד יותר, אמביוולנטי אף יותר מ"אני לבד", משפט שבמנותק מכל הֶקשר מקבע יאמר
לַאחר "אני לבד איתך". חישבו על התהום שבמשפט כזה: אני לבד איתך, איתך
אני לבד, לבד בכל העולם. כי אנחנו תמיד מדברים על העולם כשאנחנו מדברים על בדידות.
וזיקת העולם לבדידות תהיה נושא השיחה שלנו השנה. אני לבד איתך בעולם. זו תהיה הכרזת
האהבה היפה ביותר או העדות המרתיעה והמייאשת ביותר, ההצהרה הקשה מכול או מחאה של מיאוס,
מחניקה, החֶנֶק עצמו: זה בסדר גמור להיות לבד, לו רק אוכל להיות לבד בלעדיך. להיות
לבד עם עצמי.
(ז'ק דרידה, מתוך הסמינר
"החיה והריבון", 11 בדצמבר 2002)