ר"ק נראיין
הוא לא היה כלב גזעי או מרשים במיוחד, סתם מעורב כמו שרואים בכל
מקום – לבן ומאובק עם זנב שהושחת בגיל צעיר בידי איזשהו פרחח. הוא נולד ברחוב,
ניזון משיירים ומפסולת השוק. עם עיניים טרוטות, הילוך חסר ייחוד ונטייה לחרחר ריב בלי
סיבה. עוד בטרם מלאו לו שנתיים, הספיק לעטר את גופו בצלקות ממאה קרבות רחוב.
כשנזקק למנוחה בשעות אחר הצהריים החמות, שכב מכורבל במורד תעלת הביוב הפתוחה שבשער
המזרחי של השוק. בערב יצא למסעותיו הקבועים, שוטט ברחובות ובסמטאות, התערב
בתיגרות, ליקט דברי אוכל מצדי הכביש ושב לשער השוק עם רדת הלילה.
שגרה זו נמשכה שלוש שנים, אז חל שינוי בחייו. קבצן אחד, עיוור
בשתי עיניו, הופיע בשער השוק. זקנה אחת הובילה אותו בשעת בוקר מוקדמת והושיבה אותו
שם. היא חזרה בצהריים עם מעט אוכל, ובלילה אספה את המטבעות שקיבץ ולקחה אותו
הביתה.
הכלב ישן בסמוך. ריח האוכל העירו משנתו. הוא קם, הגיח ממחבואו, התייצב
מול העיוור שסעד את ארוחתו הדלה, והתחיל לכשכש בזנב וללטוש מבט מלא ציפייה בקערת
האוכל. העיוור נופף בזרועותיו ושאל, "מי שם?" לשמע המילים ניגש אליו
הכלב וליקק את ידו. העיוור ליטף את פרוותו בעדינות מאוזן עד זנב ואמר, "איזה
יפה. בוא, תצטרף אלי." הוא זרק חופן אוכל, והכלב זלל אותו בשמחה. אולי היה זה
רגע מבורך לתחילתה של ידידות. הם נפגשו שם מדי יום. הכלב ויתר על מרבית שיטוטיו,
הוא ישב לצד העיוור והתבונן בו מקבץ נדבות מבוקר ועד ערב. עם חלוף הזמן, מתוך ההתבוננות
בו, הבין הכלב שהעוברים והשבים אמורים לנדב מטבע, והתחיל לרדוף אחרי כל מי שעבר
בלי לעצור – היה מושך בשולי בגדו בשיניו, גורר אותו בחזרה אל הזקן שליד השער ומשחרר
אותו רק אחרי ששלשל משהו לקערת הנדבות. בין המבקרים במקום היה גם פרחח כפרי אחד
שניחן במין זדון שטני. הוא נהנה להרגיז את העיוור, והיה קורא לו בשמות גנאי ומנסה
לגנוב מטבעות מהקערה. העיוור צעק וצווח ונופף במקלו חסר אונים. בכל יום חמישי
הופיע הנער בשער השוק כשעל ראשו סל מלא בננות או מלפפונים. בכל יום חמישי אחר
הצהריים אירע משבר בחיי העיוור. מוכר של בשמים ריחניים, ספק מזוייפים, שמרכולתו
הוצגה על דוכן נייד, אדם שפרש ספרים זולים על שק, אחד אחר שנשא סרטים צבעוניים
תלויים במסגרת מפוארת – שלושתם נהגו להתאסף מתחת לשער השוק המקושת. בימי חמישי,
כשהופיע הבחור הצעיר בשער המזרחי, היה מעיר אחד מהם: "הי עיוור, הנה מגיע
העונש שלך... ".
"אוי אלוהים, היום יום חמישי?" הוא זעק, נופף
בזרועותיו באוויר וקרא, "כלב, כלב, בוא הנה! איפה אתה?" הוא השמיע את
הקול המיוחד שקרא לכלב לצדו, ליטף את ראשו ומלמל, "אל תיתן לפרחח הזה..."
באותו רגע הופיע הפרחח, חיוך ערמומי על פניו.
"הי עיוור! ממשיך לעשות הצגה שאין לך עיניים? אם אתה באמת
עיוור, אז אתה לא אמור לדעת ש..." הוא קפא במקומו, ידו מושטת לעבר הקערה.
הכלב זינק ונעץ את לסתו בפרק ידו. הנער חילץ אותה ונמלט כל עוד נפשו בו. הכלב רדף
אחריו וגירש אותו מהשוק.
"כמה הכלב אוהב את הקבצן הזקן!" התפלא מוכר הבשמים.
ערב אחד בוששה האישה הזקנה להגיע כהרגלה. העיוור המוטרד המתין לה
בשער. הערב התחלף בלילה. בזמן שישב שם מלא דאגות, בא אחד משכניו ואמר לו, "אל
תחכה לאישה הזקנה, סָמי, היא לא תגיע, היא נפטרה היום אחר הצהריים..."
העיוור איבד את הבית היחיד שהיה לו, ואת האדם היחיד שדאג לו.
"הנה, קח את הסרט הלבן הזה," הציע מוכר הסרטים, הוא החזיק בידו פיסה
מסרט לבן שמכר, "אני נותן לך אותו בחינם, תקשור אותו לכלב ותן לו להוביל
אותך, אם הוא באמת כל כך קשור אליך...".
חייו של הכלב השתנו כעת. הוא תפס את מקום האישה הזקנה ואיבד
לחלוטין את החופש שלו. גבולות חייו הותוו בסרט הלבן שנידב מוכר הסרטים. היה עליו
לשכוח לגמרי את אורח חייו הקודם – את כל המקומות שנהג לפקוד. תמיד היה חייב להימצא
בקצה החוט. כשהבחין בכלב אחר, ידיד או אויב, מיד זינק לעברו מבלי לחשוב, מתח את
החוט וזכה בתמורה בבעיטה מאדוניו. "פרחח! רוצה להפיל אותי! תהייה
הוגן..." בתוך כמה ימים למד לשלוט בדחפיו וביצריו והפסיק להבחין בכלבים
אחרים, אפילו אם אלו ניגשו אליו והתחילו לנהום. מרחב תנועתו האישי וקשריו עם
יצורים אחרים אבדו לו כעת.
כמידת הפסדו, כך רווחו של אדונו, ששוטט כעת כפי שלא שוטט בחייו.
במשך כל היום צעד לו בהנחיית הכלב, המקל ביד האחת, הרצועה באחרת. הוא נהג לצאת בשעה
מוקדמת, לעזוב את ביתו – פינה באכסדרה של
מסעדת דרכים אחת ששכנה במרחק מטרים ספורים מהשוק (לשם עבר אחרי מות האישה הזקנה).
במהרה גילה שביכולתו לשלש את הכנסותיו אם יעבור ממקום למקום במקום לשבת במקום אחד.
הוא צעד במורד הרחוב של מסעדת הדרכים, ובכל מקום ששמע קולות של אנשים, עצר ופשט יד
לנדבה. חנויות, בתי-ספר, בתי-חולים, מלונות – הוא לא פסח על אף אחד מהם. היה מושך קלות
ברצועה כשרצה שהכלב יעצור, וצועק כנוגש בהמות כשחפץ שימשיך בדרכו. הכלב שמר עליו
שלא יפול לבורות, שלא ייכשל במדרגות ובאבנים, והנחה אותו, צעד אחר צעד, בדרכים ובמדרגות.
לנוכח המחזה נידבו לו אנשים מעות וסייעו לו. ילדים התאספו סביבו ונתנו לו אוכל.
כלב הוא חיה פעלתנית באופיה, המפסקת את שיטוטיה הקדחתניים בתקופות מנוחה קבועות ומוסדרות.
אך כעת, הכלב הזה (שנקרא לו מעתה טייגר) איבד את יכולתו לנוח. הוא זכה למנוחה רק
כשהזקן התיישב במקום כלשהו. בלילה ישן הזקן עם החוט מלופף סביב אצבעו. "אסור
לי לקחת איתך סיכון... " הוא הסביר.
תשוקה עזה להרוויח ממון רב מבעבר השתלטה על אדונו, עד שהתחיל להרגיש
שכל מנוחה פירושה אובדן הזדמנות, והכלב נאלץ להתהלך בכל עת. לעתים סירבו רגליו
להמשיך. אבל אם העז להאט ולו במעט, מיד חבט בו אדונו במקל באכזריות. הכלב יילל
ונאנק תחת המהלומות. "אל תיילל, פרחח. אתה לא מקבל ממני אוכל? היית מעדיף
להתבטל, נכון?" גער בו הזקן. הכלב התאמץ במעלה ובמורד השוק, בצעדים איטיים,
קשור לעריץ העיוור. זמן רב אחרי שתנועת השוק חדלה, היה אפשר עדיין לשמוע את יללתו הרחוקה
של הכלב היגע מפלחת את הלילה. במרוצת החודשים אבדה לו חזותו הרגילה, עצמותיו ניכרו
במתניו, וצלעותיו בלטו מבעד לפרוותו הדהויה.
ערב אחד, כשהעסקים היו חלשים, התבוננו בו מוכר הסרטים, רוכל
הספרים וסוחר הבשמים והתאספו להתייעצות ביניהם. "כואב הלב לראות את הכלב המסכן
הזה עובד ככה בפרך. אי אפשר לעשות משהו?" שאל מוכר הסרטים. "המוכר של
הפירות סיפר לי שהנוכל הזה התחיל להלוות כספים בריבית. הוא מרוויח יותר ממה שהוא
צריך. הוא נהייה רודף בצע..." באותו הרגע הבחין מוכר הבשמים במספריים
שהשתלשלו ממסגרת הסרטים. "תן לי אותם," אמר והלך משם עם המספריים בידו.
העיוור חלף מול השער המזרחי. הכלב התאמץ להוביל בראש. פיסת עצם
היתה מוטלת על אם הדרך, והכלב התאמץ לתפוס אותה. הרצועה נמתחה והכאיבה לידו של
העיוור. הוא משך בחוט ובעט בכלב, שהתחיל לייבב. אך אף על פי שייבב, לא הצליח לוותר
על העצם בכזו קלות, ולכן ניסה לזנק אליה בשנית. הזקן קילל. מוכר הבשמים ניגש אליו,
הושיט את המספריים וגזר את החוט. הכלב זינק ותפס את העצם. העיוור קפא במקומו, חציו
השני של החוט תלוי בידו. "טייגר! טייגר! איפה אתה?" הוא קרא. מוכר
הבשמים הסתלק משם בשקט ומלמל, "שד חסר לב! לא תתפוס אותו שוב, עכשיו הוא
חופשי!" הכלב רץ במהירות עצומה. הוא רחרח בתעלות הביוב הפתוחות באושר גדול, התנפל
על כלבים אחרים, התרוצץ מסביב למזרקה בכיכר השוק ונבח. עיניו ברקו בשמחה. כעת שב
לבקר במקומות האהובים עליו וחזר לשוטט ליד האטליז, דוכן התה והמאפייה.
מוכר הסרטים ושני חבריו עמדו בשער השוק והתבוננו בהנאה גדולה
בעיוור שגישש את דרכו. הוא נעצר, נעמד נטוע במקומו ונופף במקל, הוא הרגיש כאילו שהוא
תלוי באוויר. "איפה הכלב שלי? איפה הכלב שלי? מישהו יכול להחזיר לי אותו? אני
ארצח אותו כשאתפוס אותו!" הוא זעק. הוא גישש סביבו, ניסה לחצות את הכביש,
כמעט נדרס בידי עשר מכוניות, מעד וקם מתנשף. "מגיע לו שיידרס, רשע חסר
לב..." הם אמרו והתבוננו בו. אבל הזקן היה נחוש להתקדם. מישהו סייע לו למצוא
את דרכו בחזרה לפינת האכסדרה של מסעדת הדרכים, והוא צנח על השק ששימש לו כמיטה,
מותש ממסעו המאומץ.
חלפו עשרה ימים, חמישה עשר, עשרים, העיוור לא נראה עוד. וגם
הכלב לא נראה בשום מקום. "הכלב בטח משוטט לו ברחבי העולם חופשי ומאושר. הקבצן
אולי עזב לתמיד..." הם אמרו זה לזה. אך לפני שסיימו להגות את המשפט, נשמע
צליל נקישת המקל של העיוור. שוב ראו אותו צועד על המדרכה, בהנחיית הכלב. "תראו!
תראו!" הם קראו. "הוא שוב תפס אותו וקשר אותו..." מוכר הסרטים לא הצליח
להתאפק, הוא רץ לשם ושאל, "איפה היית כל הזמן?"
"אתה יודע מה קרה?" שאל העיוור. "הכלב ברח לי.
תוך יום יומיים הייתי בטח מת, בלי אוכל, בלי להרוויח גרוש – כמו אסיר בפינה שלי.
הייתי מתפגר אם זה היה נמשך עוד יום אחד... אבל הוא חזר..."
"מתי? מתי?"
"אתמול בלילה, בחצות, בזמן שישנתי במיטה. הוא בא וליקק את הפנים
שלי. רציתי לרצוח אותו, נתתי לו מכה שהוא לא ישכח הרבה זמן," אמר העיוור.
"אבל סלחתי לו, אחרי הכל הוא כלב! הוא שוטט כל זמן שהיה יכול למצוא בדרך איזה
זבל לאכול, אבל רעב אמיתי הוביל אותו בחזרה אלי. הוא לא יעזוב אותי עוד פעם, תראה,
יש לי את זה..." הוא נענע בידו את הרצועה, הפעם היתה זו שרשרת ברזל.
שוב חזר לעיניו של הכלב המבט המת, המיואש. "קדימה,
טיפש!" צעק העיוור כנוגש בהמות. הוא משך ברצועה והיכה במקל. הכלב התקדם
בצעדים איטיים. הם עמדו והקשיבו לצליל הנקישות המתרחק.
"רק המוות יגאל את הכלב הזה!" קרא מוכר הסרטים באנחה
גדולה והביט אחריו, "איך אפשר לעזור לברייה ששבה לאובדנה בלב חפץ?"
.An Astrologer’s Day מתוך קובץ הסיפורים "The
Blind Dog"