זהו "סיפור עם" או "אגדה" ממדינת קַרְנָטָקָה. הסיפור לוקט ותורגם משפת קָנָּדָה בידי החוקר והמתרגם הדגול א.ק. רָמָנוּגָ'ן בצעירותו. הוא פורסם לאחר מותו בספר המאגד את סיפורי העם שליקט ותרגם (הספר, בעריכתם של סטיוארט בלקברן ואלן דנדס, קרוי על שם הסיפור). רמנוג'ן גם חקר לאורך השנים את הסיפור, ונשא הרצאה המבוססת על חקירותיו בכנס בנושא שפה ומגדר באוניברסיטת מינסוטה ב-1991 (המובאת בסוף הספר), הרצאה שבה התווה את הקשריו התרבותיים ואת הדהודיו הספרותיים המגוונים של הסיפור. לאחרונה אף עובד הסיפור לאופרה בשתי מערכות בהלחנת ג'ון אדמס.
לטעמי מדובר באחת המעשיות היפות שקראתי, הראויה
למקום של כבוד לצד אגדות האחים גרים וסיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסן.
*
עץ פורח
בעיר אחת, היו למלך שתי בנות ובן. הבת
הגדולה התחתנה כבר.
באותה העיר חיו זקנה אחת ושתי בנותיה. האם
ביצעה עבודות בזויות כדי להאכיל, להלביש ולגדל את ילדותיה. כשהגיעו הילדות לבגרות,
אמרה הבת הצעירה יום אחד, "אחותי, חשבתי על משהו. קשה לאמא לעבוד כל היום
בשבילנו. אני רוצה לעזור לה. אני אהפוך לעץ פורח. ואת תוכלי לקחת את הפרחים ולמכור
אותם בכסף טוב."
הבת המבוגרת שאלה בתדהמה, "איך תהפכי
לעץ פורח?"
"אני אסביר לך אחר כך," אמרה הבת הצעירה. "קודם כול
תטאטאי ותשטפי את כל הבית. אחר כך תתרחצי, תלכי לבאר, ותביאי שני כדים מלאים
במים."
הבת המבוגרת האזינה בתשומת לב, היא טאטאה
ושטפה, התרחצה והביאה שני כדי מים, בלי לגעת בהם בציפורניה.
מול הבית שלהן עמד עץ גבוה. האחות טאטאה ושטפה
גם את הקרקע שמתחתיו. שתי הנערות ניגשו לשם, והצעירה אמרה, "אחותי, אני אהפוך
לעץ פורח. ואת תקטפי כמה פרחים שתרצי, אבל בלי לשבור ענף או לקרוע עלה. כשתגמרי,
תשפכי עלי את המים מהכד השני, ואני אהפוך שוב לאדם."
הבת הצעירה התיישבה על הקרקע והחלה להגות באל. הבת
הגדולה שפכה את המים מהכד הראשון על אחותה. בן רגע, נהפכה אחותה לעץ יפהפה, עם פרח פורח לצד כל עלה. האחות הגדולה קטפה בזהירות את הפרחים, בלי לפגוע
בענף או בניצן או בעלה. אחרי שהיו לה מספיק כדי למלא סל או שניים, היא שפכה את כד
המים השני על העץ – העץ נהפך שוב לאדם, והאחות הצעירה נמצאה במקומו. היא ניערה את
המים משערה ונעמדה. שתיהם אספו את הפרחים בסלים והביאו אותם הביתה. לפרחים היה ריח
נפלא. הן שזרו אותם במחרוזות.
"איפה נמכור אותן?" שאלה האחות
הגדולה.
"אחותי, למה שלא ניקח את הכול לארמון
של המלך? הם ישלמו לנו טוב. אמא תמיד צריכה לעבוד בעבודות כאלה נוראות בשבילנו, בואי
נאסוף קצת כסף ונפתיע אותה," אמרה הצעירה.
אז לקחה האחות הגדולה את המחרוזות מלוא הסל
אל מול ארמון המלך והכריזה על מרכולתה בצעקה, "פרחים, פרחים, מי רוצה
פרחים?"
הנסיכה הציצה ואמרה, "אמא, אמא,
הפרחים האלה מריחים נפלא. תקני לי כמה."
"בסדר, תקראי למוכרת הפרחים," אמרה
המלכה. שתיהן בחנו את הפרחים, הם היו נהדרים. המלכה שאלה, "כמה את רוצה תמורתם?"
"אנחנו אנשים עניים, תני לנו כמה
שתרצי," אמרה האחות הגדולה. הן נתנו לה חופן מטבעות וקנו את כל המחרוזות.
כשהאחות הגדולה חזרה הביתה עם הכסף, אמרה הצעירה, "אחותי, אחותי, אל תספרי לאמא. תחביאי אותו. אל תספרי לאף אחד."
כך הן מכרו פרחים במשך חמישה ימים, ואספו
חמישה חופני מטבעות.
"שנראה אותם לאמא?" שאלה האחת.
"לא, לא, היא תכעס ותרביץ לנו,"
אמרה האחרת. שתי הנערות התרגשו להרוויח כסף.
באחד הימים ראה בן המלך את הפרחים. הם
הריחו נפלא. הוא מעולם לא ראה פרחים כאלה בשום מקום. "אילו פרחים אלה? איפה
הם צומחים, על איזה עץ? מי מביא אותם לארמון?" הוא תהה. הוא צפה בנערה
שהביאה את הפרחים. באחד הימים הוא עקב אחריה לביתה, ביתה של הזקנה, אבל לא הצליח
למצוא בשום מקום עץ פורח. סקרנותו גברה. בדרכו הביתה התיש את עצמו במחשבות, "מאיפה הן מצליחות להשיג פרחים כאלה?"
מוקדם למחרת בבוקר, כשעוד היה חשוך, הלך בן
המלך והתחבא על העץ הגבוה שמול ביתה של הזקנה. גם באותו היום טאטאו ושטפו הנערות
את הקרקע שמתחת לעץ. כרגיל נהפכה הנערה הצעירה לעץ פורח, ולאחר שהגדולה קטפה
בזהירות את כל הפרחים, נהפך העץ בחזרה לנערה הצעירה. הנסיך ראה את כל זה מתרחש לנגד
עיניו.
הוא שב מיד לביתו ונשכב בפניו למיטה. אביו
ואמו באו לברר מה הבעיה. הוא לא אמר מילה. חברו, בנו של השר, בא ושאל אותו,
"מה קרה? מישהו העליב אותך? מה הבעיה? אתה יכול לספר לי."
אז סיפר לו הנסיך, שלב אחר שלב, על הנערה
שנהפכה לעץ פורח. "זה הכול?" שאל בן השר ודיווח הכול למלך. המלך קרא
לשר, והוא שלח להביא את הזקנה. היא באה, רועדת מפחד, ונעמדה בבגדיה הבלויים בפתח
הדלת. לאחר שכנועים רבים, הסכימה לשבת. המלך הרגיע אותה ושאל ברכות, "יש לך
שתי נערות בבית. תתני לנו אחת מהן?"
פחדיה של האישה הזקנה התגברו. "מאיפה
המלך יודע על הבנות שלי?" היא חשבה. בקושי רב הצליחה לדבר וגמגמה,
"בסדר, אדוני. אם אתה מבקש, זה לא עניין גדול לזקנה כמוני לתת ילדה,
נכון?"
המלך הציע לה מיד מנחת אגוז בֶּטֶל על טס
כסף חגיגי, כמנחה סמלית לאירוסין. היא פחדה לגעת בה. אבל המלך אילץ אותה לקבלה
ושלח אותה לביתה.
בבית היא תפסה את המטאטא והתחילה להכות בבנותיה.
היא גערה בהן, "כלבות, איפה הייתן? המלך שואל עליכן. לאן הלכתן?"
הנערות האומללות לא הבינו מה מתרחש. הן
עמדו ובכו, "אמא, למה את מרביצה לנו? למה את צועקת עלינו?"
"למי עוד אני יכולה להרביץ? לאן
הלכתן? איך המלך שמע עליכן?"
האישה הזקנה המשיכה להשתולל בכעס. הנערות
המבוהלות התוודו בסוף על מעשיהן – הן סיפרו לה איך הצעירה נהפכת לעץ פורח,
איך הן מוכרות את הפרחים ואוגרות את הכסף בתקווה לשמח את אמן. הן הראו לה את חמשת
חופני המטבעות.
"איך אתן יכולות לעשות משהו כזה כשיש
מבוגרת כמוני בבית? מה כל הדיבורים האלה על אנשים שנהפכים לעצים? מי שמע דבר כזה? התחלתן
גם לספר שקרים. תראי לי איך את נהפכת לעץ."
היא צעקה עליהן והיכתה אותן עוד קצת. ולבסוף,
כדי לפייס אותה, נאלצה האחות הצעירה להראות לה הכול. היא נהפכה לעץ ואז שבה לצורתה
האנושית הרגילה, לנגד עיני אמה.
למחרת, באו אנשי המלך לבית הזקנה וביקשו
ממנה להופיע בפני המלך. האישה הזקנה באה ואמרה, "הוד מעלתו, במה אוכל לעזור?"
המלך אמר, "אמרי לנו מתי לקבוע תאריך
לחתונה."
"מה אני אמורה לקבוע, הוד מעלתו? נעשה
מה שתגידו," אמרה האישה הזקנה שהחלה כעת לשמוח בלבה.
ההכנות לחתונה החלו. המשפחה ציירה קישוטים טקסיים גדולים
כמו השמיים על הקרקע ובנתה חופה טקסית גדולה כמו הארץ. כל
קרובי המשפחה הגיעו. בשעה המבורכת נישא הנסיך לנערה שידעה
להפוך לעץ פורח.
אחרי טקס הנישואין עזבו המשפחות את בני הזוג
לנפשם בבית נפרד. אבל הוא נהג בריחוק, וגם היא. שני לילות חלפו. "שהוא ידבר
ראשון," חשבה. "שהיא תתחיל", חשב. ולכן נותרו החתן והכלה שקטים שניהם.
בלילה השלישי תהתה הנערה, "הוא לא מוציא
מילה, למה בכלל התחתן איתי?" היא שאלה אותו בקול, "בשביל התענוג הזה
התחתנת איתי?"
הוא ענה בגסות, "אני אדבר איתך רק אם
תעשי מה שאני מבקש."
"שאני לא אעשה את מה שבעלי אומר לי? תגיד מה אתה רוצה."
"את יודעת להפוך לעץ פורח, נכון? תראי
לי איך את עושה את זה. ואז נוכל להתכסות בפרחים ולישון עליהם. זה יהיה נהדר,"
הוא אמר.
"בעלי, אני לא שדה, אני לא אלה. אני סתם
בן אדם כמו כולם. איך אדם יכול להפוך לעץ?" היא שאלה בצניעות גדולה.
"אני לא אוהב שקרים ורמאויות כאלה.
ראיתי אותך כבר נהפכת לעץ יפהפה. ראיתי אותו במו עיני. אם לא תהפכי לעץ בשבילי,
בשביל מי כן תהפכי?" הוא התגרה בה.
הכלה מחתה דמעה מעיניה בקצה הסארי ואמרה,
"אל תכעס עלי. אם אתה מתעקש ככה, אני אעשה את זה. תביא בבקשה שני כדי
מים."
הוא הביא אותם. היא זימרה לחשים עליהם. הוא
הגיף בינתיים את כל הדלתות ואת כל החלונות. היא אמרה, "תזכור, תקטוף כמה פרחים
שאתה רוצה, אבל תיזהר לא לשבור ענף ולא לקרוע עלה."
אז היא הנחתה אותו איך ומתי לשפוך עליה את המים, התיישבה באמצע החדר והחלה להגות באל. הנסיך שפך עליה מים מלוא הכד. היא נהפכה לעץ
פורח. ניחוח הפרחים מילא את החדר. הוא קטף את כל הפרחים שרצה ואז התיז את המים מהכד
השני על העץ. העץ נהפך שוב לכלתו. היא ניערה את שערה ונעמדה בחיוך.
הם פרשו את הפרחים, התכסו בהם והלכו לישון.
הם חזרו ועשו כך במשך כמה ימים. בכל בוקר זרקו בני הזוג החוצה מהחלון את כל הפרחים
הנבולים. ערימת הפרחים נערמה שם כמו גבעה.
יום אחד ראתה בת המלך הצעירה את ערימת
הפרחים הנבולים ואמרה למלכה, "תראי, אמא, אחי ואשתו זורקים המון פרחים.
הפרחים שהם זרקו כבר גבוהים כמו גבעה. ולי הם אפילו לא נתנו פרח אחד."
המלכה פייסה אותה, "אל תכעסי. נבקש
מהם לתת לך קצת."
באחד הימים הנסיך היה צריך ללכת. בתו של
המלך (שבינתיים ריגלה אחריהם וגילתה את סוד הפרחים) קראה מייד לחברותיה ואמרה,
"בואו נלך לנדנדות בחורשת עצי הסוּרָהוֹנֶּה. ניקח גם את גיסתי,
היא תיהפך לעץ פורח. אם תבואו כולכן, תקבלו ממני פרחים עם ריח נפלא.
אז היא ביקשה רשות מאמה. המלכה אמרה,
"בוודאי, לכי. איך אני יכולה לסרב לבקשה כזאת?"
אז הבת אמרה, "אבל אני לא יכולה ללכת
לבדי. תשלחי גם את גיסתי."
"אז לכי לבקש רשות מאחיך לקחת
אותה."
הנסיך בדיוק חזר אז, ואחותו בקשה ממנו,
"אחי, אחי! אנחנו כולנו הולכות לחורשת עצי הסוּרָהוֹנֶה לשחק בנדנדות. תשלח גם
את אשתך."
"מה שאני רוצה לא משנה, אמא קובעת," הוא ענה.
אז היא חזרה למלכה והתלוננה, "אמא, כשאני
מבקשת מאחי, הוא שולח אותי אליך. אבל את לא באמת רוצה לשלוח אותה. אז את ממציאה
לי תירוצים. גיסתי יותר חשובה לך מהבת שלך?"
המלכה נזפה בה ואמרה, "אל תדברי בחוצפה.
בסדר גמור, קחי את הכלה איתך. תשמרי עליה ותחזירי אותה בשלום בערב."
בחוסר רצון שלחה המלכה את כלתה עם הנערות.
הן כולן הלכו לחורשת עצי הסורהונה. הן
קשרו את הנדנדות שלהן לעץ גדול. כולן שיחקו בשמחה בנדנדות. לפתע הפסיקה בתו של
המלך את כל המשחקים, הורידה את כולן מהנדנדות ופנתה לגיסתה.
"גיסתי היקרה, את יודעת להפוך לעץ פורח,
נכון? תראי, לאף אחת מאיתנו אין פרחים בשיער."
אשתו של האח השיבה בכעס, "מי סיפר לך
שטויות כאלה? אני לא גם בן אדם כמוך? אל תגידי דברים משוגעים כאלה."
בת המלך התגרתה בה, "אוהו, אני
יודעת הכול עליך. לחברות שלי אין פרחים לענוד בשיער, אז אני מבקשת מגיסתי להפוך
לעץ ולתת לנו קצת פרחים, ותראו איך שהיא מעמידה פנים. את לא רוצה להפוך לעץ
בשבילנו, את עושה את זה רק בשביל המאהבים שלך?"
"איכס, את נוראית. טעיתי שבאתי
לכאן," אמרה אשתו של האח בעצב ואז הסכימה להפוך לעץ.
היא ביקשה שיביאו שני כדי מים, אמרה כמה
לחשים עליהם, הורתה לנערות איך ומתי לשפוך את המים, והתיישבה והחלה להגות באל. הנערות הטיפשות
לא ממש הקשיבו. הן שפכו עליה את המים בלי לשים לב, קצת לכאן וקצת לכאן. היא נהפכה לעץ, אבל
רק לחצי עץ.
הערב כבר ירד, וגשם התחיל לרדת עם רעמים
וברקים. בתאוותן להשיג פרחים, הן תלשו ניצנים ושברו ענפים. הן מיהרו לשוב לבתיהן,
לכן שפכו את כד המים השני באקראי ונמלטו משם. כשהנסיכה שבה ונהפכה מעץ לאדם, לא
היו לה ידיים ורגליים. היה לה רק חצי גוף. היא היתה גופה נכה.
איכשהו הצליחה לזחול בשטף הגשם וצפה לתוך
תעלת ביוב. שם נתקעה בעיקול, הרחק מביתה.
בבוקר המחרת עברו בדרך שמונה כרכרות כותנה,
ואחד הנהגים הבחין במשהו חצי אנושי שגונח בביוב. נהג הכרכרה הראשונה אמר,
"תבדוק מה כל הרעש שם."
הנהג השני אמר, "הי, בוא נמשיך. מי יודע, אולי
זאת רק הרוח, או רוח רפאים?"
אבל נהג הכרכרה האחרון עצר את הכרכרה שלו להסתכל. שכבה שם דמות חסרת צורה, סתם גוף. רק פניה היו פני אישה יפהפיות. היא לא
לבשה דבר.
"אויאוי, זאת אישה מסכנה," הוא
אמר בצער, הטיל עליה את בד הטורבן שלו ונשא אותה לכרכרתו, בהתעלמות מהערותיהם
הגסות של עמיתיו. במהרה הגיעו לעיר.
הם החנו את הכרכרות שלהם שם והניחו את
ה"משהו" בבקתה חרבה. לפני שנסעו משם אמר הנהג, "מישהו אולי ימצא
אותך ויאכיל אותך. את תשרדי." אז הם נסעו משם.
***
כשבת המלך חזרה הביתה לבדה, שאלה אותה
המלכה, "איפה הכלה? מה יגיד אחיך?"
הנערה ענתה כבדרך אגב, "מי יודע?
כולנו הצלחנו לחזור הביתה, לא? מי יודע לאן היא הלכה?"
המלכה נבהלה וניסתה לברר מהנערה מה קרה,
"אויאוי! אל תגידי דברים כאלה. אחיך יכעס. תספרי לי מה קרה."
הנערה אמרה סתם כל מה שעלה בדעתה. המלכה לא
הצליחה להבין דבר. היא חשדה שבתה עשתה מעשה מטופש. לאחר שהמתין כמה שעות שאל הנסיך
את אמו.
"אמא ,אמא."
"מה העניין, בני?"
"מה קרה לאשתי? היא הלכה לחורשה לשחק
בנדנדות, אבל לא חזרה."
"אוי אלוהים, ואני כל הזמן הזה חשבתי
שהיא בחדר השינה שלכם. עכשיו אתה נזכר לשאול אותי!"
"אוי לא, משהו נורא קרה לה," חשב
הנסיך. הוא הלך משם ונשכב בצער. חלפו חמישה ימים, חלפו שישה, חלפו חמישה-עשר, אבל
לא הגיעו שום ידיעות מאישתו. לא הצליחו למצוא אותה בשום מקום.
"אולי הנערות הטיפשות דחפו אותה למאגר
המים? אולי זרקו אותה לבאר? אחותי אף פעם לא אהבה אותה. מה הנערות הטיפשות האלה
עשו?" הוא שאל את הוריו וגם את המשרתים. מה הם יכלו לומר? גם הם דאגו ופחדו
מאוד. בכעס וביאוש הוא לבש כותונת ארוכה של פָּרוּש ויצא לשוטט בעולם הרחב. הוא סתם הלך והלך, בלי מטרה.
***
בינתיים הגיעה איכשהו הנערה, שהיתה עכשיו
"משהו", לעיר שבה התגוררה אחותו הגדולה הנשואה של אחיה. בכל פעם שהמשרתים
והשפחות בארמון הלכו להביא מים, הם היו רואים אותה. הם אמרו איש לרעהו, "היא קורנת
כמו בת של איזה מלך." אחד מהם לא הצליח לשאת את זה יותר והחליט לספר למלכה.
"אמא, אמא, היא נראית דומה מאוד לכלה
של אחיך הצעיר. תסתכלי במשקפת ותראי בעצמך."
המלכה הסתכלה, ואכן היה בפניה משהו מוכר
בצורה מוזרה. אחת השפחות הציעה, "אמא, אני יכולה להביא אותה לארמון? שאביא
אותה?"
המלכה ביטלה את הרעיון, "נצטרך לשרת
ולהאכיל אותה. תשכחי מזה."
למחרת שוב מלמלו ורטנו השפחות, "היא נורא
מתוקה. היא תזרח כמו מנורה בארמון. מותר לנו להביא אותה לכאן?"
"טוב, טוב, תביאו אותה אם אתן רוצות.
אבל תצטרכו לדאוג לה בלי שהעבודה בארמון תיפגע," הורתה המלכה.
הן הסכימו והביאו את ה"משהו"
לארמון. הן רחצו אותה בשמנים, הלבישו אותה יפה והושיבו אותה בדלת הארמון. בכל יום
הן מרחו תרופות על פצעיה וטיפלו בה. אבל לא יכלו לרפא אותה. היה לה רק חצי גוף.
בינתיים שוטט הנסיך בהמון ארצות עד שהגיע לבסוף
מחוץ לשערי הארמון של אחותו. הוא בהה כמשוגע. זקנו ושפמו צמחו בפראות. כשהשפחות
הביאו מים הן הבחינו בו ואז חזרו למלכה בארמון ואמרו, "אמא, מישהו יושב מחוץ
לשער, הוא נראה ממש כמו אחיך. תסתכלי במשקפת ותראי."
המלכה ניגשה באי-רצון ואדישות למרפסת
והביטה במשקפת. היא הופתעה. "כן, הוא באמת נראה ממש כמו אחי. מה קרה לו? הוא
נהפך לפרוש נודד? לא יכול להיות," היא חשבה.
היא שלחה את שפחותיה להביא אותו מלמטה. הן
אמרו לו, "המלכה רוצה לפגוש אותך."
הוא סילק אותן מעל פניו. "למה לה
לרצות לפגוש אותי?" נהם.
"לא, אדוני, היא באמת רוצה לראות
אותך, בבקשה בוא," הן התעקשו ולבסוף שכנעו אותו להיכנס פנימה. המלכה התבוננה בו
טוב טוב וזיהתה שהוא אכן אחיה.
היא ציוותה על משרתי הארמון לחמם סירים
גדולים של שמן ודוודים גדולים של מים רותחים לרחצתו. היא שרתה אותו וטיפלה בו, כי
ידעה שהוא אחיה. היא הגישה לו ארוחת צהריים שונה בכל יום והביאה לו בגדים בכל מיני
סגנונות. אבל למרות כל מה שעשתה, הוא לא אמר מילה לאחותו הגדולה. הוא לא שאל אפילו,
"מי את? איפה אני?" בזמן ההוא כבר ידעו שניהם שהם אח ואחות.
המלכה תהתה, "למה הוא לא מדבר איתי
למרות שאני מטפלת בו בפאר כזה? מה יכולה להיות הסיבה? אולי איזה כישוף של מכשפה או
של שד?"
אחרי כמה ימים היא התחילה לשלוח בכל לילה אחת
משפחותיה לחדרו. בשבעה ימים היא שלחה שבע שפחות. השפחות אחזו בידיו וליטפו את גופו
וניסו לעורר אותו מטשטוש החושים שלו. אבל הוא לא הוציא מילה ולא עשה דבר.
לבסוף התאספו השפחות והלבישו את ה"משהו"
שישב בשער הארמון. ברשותה של המלכה המזועזעת, הן הניחו את ה"משהו" על
מיטתו. הוא לא הסתכל ולא אמר מילה. אבל באותו הלילה, לחץ ועיסה ה"משהו"
את רגליו של הנסיך בגדם זרועו. ה"משהו" גנח בצורה מוזרה. הוא קם מיד
והביט ב"משהו". ה"משהו" כרע לרגליו. הוא בהה ב"משהו"
במשך כמה רגעים ואז הבין: ה"משהו" הוא למעשה אשתו האבודה. הוא שאל אותה
מה קרה. והיא, שכל אותם החודשים היתה משוללת שפה פרצה לפתע בדיבור. היא סיפרה לו בתו
של מי היא, אישתו של מי היא, ומה קרה לה.
"מה אפשר לעשות?" הוא שאל.
"לא הרבה. נוכל רק לנסות. תביא שני
כדי מים, בלי לגעת בהם בציפורניים שלך," היא ענתה.
באותו הלילה הוא הביא שני כדי מים בלי שאף
אחד ידע. היא זימרה לחשים עליהם והורתה לו, "תשפוך עלי את המים מהכד הזה, אני
אהפוך לעץ. בכל מקום שיהיה ענף שבור, תתקן אותו. בכל מקום שיהיה עלה קרוע, תתקן
אותו. ואז תשפוך את המים מהכד השני."
אז היא התיישבה והחלה להגות באל.
הוא שפך עליה את המים מהכד הראשון. היא נהפכה
לעץ. אבל הענפים היו שבורים, העלים היו קרועים. הוא תיקן כל אחד מהם ואיחה אותם בזהירות
ושפך בעדינות על העץ מים מהכד השני.
היא שבה ונהפכה לאישה שלמה. היא נעמדה,
ניערה את המים משערה ונפלה לרגלי בעלה.
אז היא הלכה להעיר את המלכה, גיסתה, וירדה
גם לרגליה. היא סיפרה למלכה הנדהמת את כל הסיפור. המלכה בכתה וחיבקה אותה. אז היא
פינקה את הזוג בכל מיני מטעמים ועינוגים מלכותיים והושיבה אותם באולם כמו חתן וכלה
לחגיגה מלכותית שנקראת הָסֶה. היא החזיקה אותם בארמון
כמה שבועות ואז שלחה אותם בחזרה לארמון של אביה עם מרכבות עמוסות מתנות.
המלך היה מאושר מחזרתם של בנו וכלתו האבודים.
הוא פגש בהם בשערי העיר ואז הוביל אותם הביתה ישובים בכס על פיל בתהלוכה
חגיגית גדולה לאורך רחובות העיר. בארמון הם סיפרו למלך ולמלכה את כל קורותיהם. אז
דאג המלך שישפכו שבע חביות של סיד בוער לבור גדול והשליך את בתו הצעירה לתוכו. כל האנשים
שראו את זה אמרו לעצמם, "הרי לכל מעשה רע מגיע עונש."
*
הערות לסיפור
את הסיפור סיפרה במקור סִידָּמָּה מהעיר טוּמְקוּר. הוא תועד ופורסם בשפת קנדה בידי Dhavalaśrī, בספר Janapada Kathāmṛta, כרך 3, עמודים 42-32 (1968). הסיפור מובא בדיוק כמו שסופר בעל-פה במקור, על כל ההשמטות, האלתורים והתיקונים בדיעבד שכרוכים בדרך מסירה כזאת.
אגוז הבֶּטֶל - (עטוף בעלה הבֶּטֶל) משמש כאישור סמלי לחתימת חוזה.
חורשת עצי הסורהונה - בספרות ההודית החורש משמש
לעתים קרובות כאתר סודי לאהבת נעורים (כדוגמת הנִיקוּנְג' לִילָה, "משחקי החורש", של קרישנה ורועות הבקר). הסיפור משתמש בתפאורה
החורשית באירוניה ברורה להצגתה של סצינה שהיא ההפך המוחלט מאהבה.
קצת מחשבות לסיום
אחד המכשירים הרדיקליים ביותר בסיפור הוא
ההימנעות מהצגת עולמה הפנימי של האחות הצעירה, וזאת בניגוד לכל שאר משתתפי הסיפור,
שהרגשותיהם ומחשבותיהם מוצגות בגלוי. נדמה שדווקא הימנעות זו היא שמאפשרת להתוות
בהצלחה גדולה את עולמה החידתי והמסתורי של נערה מתבגרת. וכאן נמצא בעיני שורש
העניין, והסיבה שכיתרתי למעלה את המילים "סיפור עם" ו"אגדה"
במרכאות, הסיפור מספר, בהצלחה מפתיעה, את שאי-אפשר באמת לספר: הוא נקרא כאלגוריה
חדה ורגישה על התבגרותה המינית של נערה ועל מציאת אהבה. אבל נדמה גם שהוא מודע לכך
שנערות צעירות אינן מכתיבות או קובעות את השפה המשמשת בסיפוריהן, ולכן עליו ללכת
"סחור-סחור", סביב תודעת הנערה, וסביב העיסוק הישיר במצבה הרגשי – בניסיון ללכוד
אותם "בין השורות".
כפי שהראו כמה מהחוקרות הגדולות של סיפורי
נשים בהודו (בהן גלוריה רהג'ה ואן גולד בספרן הנהדר האזינו לדברי האנפה), לא
מדובר כאן ב"סיפור עם" או ב"פולקלור" לפי הגדרתו המסורתית (הנובעת, בבסיסה, מבית מדרשו של יוהאן גוטפריד הֶרְדֶר), אלא
במסורות נרטיביות המשמשות חלופה, חתרנית אך מפויסת, לסיפורים הדומיננטיים בעולמן
של הנשים המספרות. הסיפור מורכב מאבני בניין פולקלוריסטיות לכאורה (ועורכי האסופה אף הגדילו וסיפקו בסוף הסיפור את מספרי המוטיפים מהאינדקס של אַרְנֶה-תומפסון), ומכיוון שלא ידוע
לנו עליו דבר, קשה לומר אם מדובר בסיפור ש"התגלגל" מגרסה לגרסה במשך זמן
רב, או ביצירתה החדשה יחסית של אמנית אלמונית (רמנוג'ן מציין בהרצאתו על הסיפור שיצא
לו לשמוע כמה גרסאות שלו ממספרות שונות). הסיפור עוסק ברוב תובנה ברגע
"מסוכן" ביותר בחייה של אישה - תחילת בגרותה המינית (הקשר בין פרחים לדם המחזור
מוכר כמובן מתרבויות רבות) - רגע שבו היא נעשית מושא לתשוקתם של אחרים, אך גם מתחילה
לנסות לעצב את עולמה ולכוון את חייה.
מעניין לראות כיצד הנשים, שהסיפור מסופר בפיהן
ומיועד לאזניהן, אורגות פרודיה משעשעת ומפתיעה במורכבותה על העולם הגברי שסביבן,
כמו גם על הבדלי מעמדות סוציו-אקונומיים ועל מתחי הפוליטיקה הפנים משפחתית.
לדוגמה, בכל פעם שהנסיך (דמות הגיבור המסורתית) נתקל בבעיה, הוא מגיב ביאוש מוחלט ובחוסר אונים, ולבסוף אף
הופך ל"פרוש" (האם הסדהואים הם בעצם גברים מתוסכלים, שאינם מצליחים
להתמודד עם המציאות שסביבם?). הסיפור גם מקפיד להלל בשקט וברמיזה את חבריה ה"קטנים"
של החברה: נהגי הכרכרות ומשרתי הארמון אינם מוצגים כלל באור רומנטי או מייפה (כשהנהג
אוסף את הנערה לדוגמה, עליו להתעלם מהערותיהם הגסות של חבריו), ולמרות זאת הם משמשים
כמצפון או כמצפן היחידי שמקדם את עלילת הסיפור לעבר פתרונה.
בסופו של הסיפור, עונשה של בת המלך מזכיר לנו שהסיפור יועד כנראה במקור לאוזניהן של נשים בלבד. עם זאת, נדמה לי שהזחתו לשפה, למקום ולזמן שלנו, מכשירה אותו לצריכת שני המינים - כתזכורת מאלפת לסכנות
ולכוח הקסם הכרוכים בהתבגרות.
 |
| פרח עץ הסוּרָהוֹנֶּה |